עב"ל 45494-03-13

תקציר

בית הדין קבע כי החמרה של ליקוי שמיעה קיים, שלא נגרם כתוצאה מעבודה, עדיין יכולה להיות מוכרת כפגיעה בעבודה, גם אם החמרה עצמה אינה גורמת לירידה של 20 דציבלים בכושר השמיעה בכל אוזן, כל עוד קיים קשר סיבתי בין ההחמרה לבין חשיפה לרעש מזיק בעבודה, ולקות השמיעה הכוללת, כולל החלק שאינו קשור לעבודה, עולה על 20 דציבלים בכל אוזן. החלטה זו התקבלה תוך דיון בערעור על הכרה בלקי שמיעה וטנטון כנפגעי עבודה, כהגדרתם בסעיף 84א לחוק. בית המשפט הסכים עם קביעת הערכאה הנמוכה יותר, לפיה אין להוסיף תנאי סף נוספים, מעבר לאלה המנויים במפורש בחוק. לפיכך, פגיעה בשימוע של עובד, שנגרמה כתוצאה מהחמרה כלשהי, יכולה להיחשב כקשורה לעבודה, כל עוד מתקיימים יתר התנאים בחוק. בנוסף, בית הדין קבע כי על מנת שטנטון יוכר כפגיעה בעבודה, אין דרישה כי הירידה בכושר השמיעה בתדרים גבוהים (25 דציבלים ומעלה) תהיה אך ורק בשל תנאי העבודה. מטרת התנאים המפורטים בחוק היא לסנן פגיעות שאין להן קשר סיבתי מובהק לעבודתו של העובד. מאחר שהמחוקק התכוון שטנטון שנגרם כתוצאה מחשיפה לרעש ייחשב כפגיעה בעבודה, פירש בית המשפט את הוראות החוק כפשוטן, מבלי להוסיף מגבלות. מאחר שהמשיב עמד בכל התנאים הן לירידה בשמיעה והן לטנטון, והמומחים שוכנעו בקשר הסיבתי בין התנאים לבין עבודתו, דחה בית המשפט את הערעור ואישר את החלטת הערכאה הנמוכה יותר כי יש להכיר בליקוי השמיעה ובטינטון שלו כנפגעי עבודה.