רע"א 4049/97

תקציר

במקרה המפורט, הגיש המשיב תביעה כספית משמעותית כנגד המבקשים וביקש פטור מאגרת בית משפט, אשר ניתן במעמד צד אחד על ידי רשם בית המשפט המחוזי. המבקשים ערערו על פטור זה, אך בסופו של דבר לא הצליחו, שכן הרשם אישר את הפטור מאגרה לאחר שימוע. הגנתם של המבקשים כללה טענת התיישנות, בה ניסו בהמשך לשמש עילה לדחיית תביעת המשיב. אולם, בית המשפט המחוזי דחה בקשת דחייה זו, בקובעו כי תקופת ההתיישנות לא הועלתה "בהזדמנות הראשונה", לפי חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958. ערעורם של המבקשים על החלטה זו נדחה על ידי בית המשפט העליון, אשר הדגיש את החשיבות של העלאת הגנות כאלה בהזדמנויות ראשונות, בדומה לדיוני הפטור מאגרה הקודמים בהם השתתפו המבקשים באופן פעיל. בית המשפט הדגיש כי המבקשים, בטיעוניהם המפורטים נגד הפטור מאגרה, לא הזכירו את תקופת ההתיישנות, ובכך החמיצו הזדמנות להעלות הגנה זו. החלטות קודמות, כמו במקרה יופיטר, נבדלו בשל נסיבות שונות. משכך, מצא בית המשפט העליון כי המבקשים לא פעלו בהתאם לדרישות החוק, דבר שהביא לדחיית ערעורם, והורה להם לשלם למשיב הוצאות בסך 15,000 ₪.