בש"פ 537/95

תקציר

במקרה דנן, המערער נעצר תחילה בגין גניבת שתי מכוניות עד לתום ההליך המשפטי. החלטה זו אושרה על ידי בית המשפט המחוזי, מה שגרם למערער לערער לבית המשפט העליון. הסוגיות המרכזיות נסובו סביב פרשנות דיני המעצר לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בית המשפט העליון בחן את האיזון בין ביטחון הציבור לבין חירות הפרט, והדגיש כי אין להשתמש במעצר כאמצעי הרתעה או ענישה בגין עבירות שלא הוכחו. בית המשפט קבע כי מעצר לפני משפט פוגע בזכותו החוקתית של אדם לחירות, אלא אם כן הדבר מוצדק בשל הסיכון לשיבוש הליכי משפט או ביטחון הציבור, וכי מעצר צריך להיות מוצא אחרון רק כאשר אמצעים אחרים אינם מספקים. טענת "מכת המדינה", שהתייחסה לאופייה הנרחב של גניבת הרכב, לא הספיקה למעצר אלא אם כן ראיות ספציפיות הצביעו על כך שהמערער היווה איום עתידי. בסופו של דבר, מצא בית המשפט העליון כי נסיבותיו של המערער אינן מצדיקות את המשך מעצרו, נוכח היעדר עברו הפלילי ומעשיו העצמיים. בית המשפט דרש את שחרורו בתנאי ערבות, ואישר כי ניתן להגביל את חירותו של אדם רק במידה הנדרשת, תוך הדגשת הדגש החוקתי על כבוד האדם וחירותו. בנוסף, הדגיש בית המשפט את החשיבות של בחינה מחודשת של חוקים ישנים לאור ערכים חוקתיים חדשים, ובכך אותת על מעבר לפרשנות חוקים העולים בקנה אחד עם חוקי היסוד כדי להבטיח פגיעה מינימלית בחירויות הפרט.