עת"מ 18237-02-12

תקציר

העותרים ביקשו כי הנכס שלהם יעבור הליך תכנוני ושינוי ייעוד לקבלת רישיון עסק, אולם השופט קבע כי הקרקע, המסווגת כיום כחקלאית, תישאר כך על פי תוכנית המתאר המקומית. טענות העותרת בדבר הצדק וההגינות כלפי הכללת הקרקע בתכנית המתאר נדחו מאחר שההחלטה התכנונית התקבלה על ידי גוף אחר. בנוסף, העתירה הייתה מוקדמת מדי, שכן העותרת לא מיצתה את כל הדרכים המנהליות, לרבות התנגדות קרובה לתכנית המתאר. השופט גם דחה את בקשת העותר לרישיון עסק, והדגיש כי מדובר בנכס חקלאי וכי העותר לא הציג ראיות להבטחות שלטוניות כלשהן לאפשר פעילות עסקית. כמו כן, גביית ארנונה בשיעור התואם את השימוש העסקי בפועל בנכס הייתה מוצדקת, גם אם שימוש זה היה בלתי חוקי. העותר לא הוכיח כי העירייה כשלה במתן השירותים הנדרשים, והשופטת ציינה כי חובתה של העירייה היא לקיים מערכת שירותים נאותה, פיקוח ודאגה לרווחת התושבים. העירייה לא נדרשה לחבר את הנכס לתשתיות מים וביוב עד לקבלת תוכנית מתאר מקומית. ככלל, השופט לא מצא סיבה לחייב את המשיבים למלא אחר בקשות העותר והורה על מחיקת העתירה. כל צד היה אחראי להוצאות המשפט שלו, ופסק הדין ניתן בהיעדרם של הצדדים ביום 14.6.2012.