ע"א 8385/09

תקציר

בפסק דין זה, בית המשפט בוחן ביסודיות ערעור על הוספת ראיות חדשות בתיק אזרחי, ובסופו של דבר מציע לדחות את הערעור. תחילה דן בית המשפט בבקשת המערער להגיש ראיות נוספות, תוך שהוא מפנה לתקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, המאפשרת הגשה כזו רק בתנאים מסוימים, כגון סירוב שלא כדין של בית משפט קמא או אם הראיות חיוניות להכרעה. בקשותיו של המערער אינן מספיקות, שכן הן לא עמדו בתנאים אלה ולא הסבירו את הרלוונטיות או הנחיצות של הראיות בשלב זה. בית המשפט מדגיש כי התנהלותו של המערער, ובפרט הניסיון להציג ראיות חדשות במהלך הערעור, אינה ראויה, שכן ראיה זו הייתה ידועה לפני מתן פסק הדין או שניתן היה לגלותה בשקידה ראויה. בית המשפט מדגיש כי המערערת החליטה במודע שלא להציג ראיות משמעותיות מלכתחילה, למעט מוצג אחד, ולא זימנה עדים, דבר המחליש את מעמדה. נטל ההוכחה בהליך האזרחי המקורי מוטל על המשיב, אשר הצליח להוכיח את תוקפן של הוראות התשלום וההסכמים הנדונים, בסיוע מסמכים ועדויות חתומים, ולהטות את מאזן ההסתברויות לטובתם. בית המשפט מוצא את החלטתו של בית המשפט המחוזי מבוססת, בהתחשב במגבלות הראייתיות שהמערערת הטילה על עצמה. ערעוריו של המערער על היבטים פרוצדורליים ומשפטיים, לרבות מיצוי זכויות ודיני תקציב, נדחו בשל היעדר ראיות תומכות. לבסוף, בית המשפט מאשר את ההוצאות שנפסקו על ידי בית המשפט המחוזי, תוך שהוא משקף את חוסר שקידתה של המערערת, ומחייב אותה לשאת בהוצאות המשפט של המשיב. לפיכך נדחה הערעור, דבר המדגיש את חשיבותה של הצגת ראיות יסודית ומהירה בהתדיינות אזרחית. פסק הדין מוסכם על השופטים נ' הנדל וא' ריבלין בשיקולים מינוריים נוספים, המאשרים את דחיית הערעור ומסיימים את התיק.