ע"א 661/74

תקציר

פסק הדין מתייחס לסכסוך קרקעות בן למעלה מחצי מאה, בו היו מעורבים 50-55 אנשים שהתאגדו יחד לרכישת שכונה בשם נווה גנים. החלקה הספציפית המדוברת, הרשומה על שמו של המנוח מרסל בקיש, היא נושא לתביעות מתחרות. בשנת 1939 העניק בקיש ייפוי כוח בלתי חוזר לניסן דוכובני, המסמיך אותו לבצע עסקאות הקשורות לנכס. ייפוי כוח זה הועבר מאוחר יותר לראובן דוכובני. בינתיים, יורשתו של בקיש, אסתר ברכה, מכרה את הנכס לצד אחר, עוזיאל וירקוני, והעניקה להם ייפוי כוח בלתי חוזר להעביר את הנכס על שמם. השאלה המרכזית הניצבת בפני בית המשפט היא איזה מייפוי הכוח הוא בעל העדיפות. פסק דינו של השופט אגרנט נוטה לטובת המערערים, עוזיאל וירקוני. הוא מפרש את ייפוי הכוח הראשוני כיצירת משכון שוויוני, המעניק לדוכובני את הזכות לרשום משכנתא על הנכס כדי להבטיח חוב שחב לו בקיש. אינטרס זה, טוען אגרנט, הוא אינטרס שוויוני ואינו שולל מבקיש את הבעלות החוקית בנכס. לפיכך, לאסתר ברכה, כיורשת של בקיש, הייתה סמכות למכור את הנכס לעוזיאל וירקוני ולהעניק להם זכות שוויונית. בהשוואת האינטרסים השוויוניים המתחרים, אגרנט מתייחס לעיקרון qui prior est tempore potior est jure, כלומר מוקדם יותר בזמן יש את הזכות העליונה. עם זאת, הוא מדגיש כי עיקרון זה חל רק כאשר האינטרסים השוויוניים שווים בכל שאר ההיבטים. הוא מוצא כי האינטרס של המערערים הוא עליון משום שדוכובני התרשל במילוי ייפויו במשך תקופה מופרזת, וגרם עוול אם תביעתו תנצח. בנוסף, אין הוכחה לגובה החוב של בקיש לדוכובני, מה שיכול היה לאפשר לעוזיאל וירקוני לפרוע את החוב וליישב את הסכסוך. אגרנט גם לוקח בחשבון שתביעתו של דוכובני, אם הייתה מתקבלת, הייתה מונעת מעוזיאל וירקוני ללמוד על האינטרס השוויוני הקיים בעת רכישת הנכס, שאינו צודק. בסופו של דבר, השופט אגרנט פוסק לטובת המערערים, עוזיאל וירקוני, מורה לרשום את הנכס על שמם ופוסק להם הוצאות.