ע"א 1825-12-12

תקציר

עניינו של המקרה נסוב סביב השימוש שעשו המערערים במקרקעין החכורים שלהם, שנועדו למטרות חקלאיות. המערערת השתמשה במקרקעין לגידול דבורים ולייצור דבש, דבר שהותר, אך גם הפעילה מרכז מבקרים, אזור משחקים לילדים ומכולת, שהמשיבה ביקשה להסירם. בית משפט קמא פסק לטובת המשיב, והביא את המערערת להגיש ערעור המוגבל למרכז המבקרים. ערכאת הערעור נדרשה להכריע האם מרכז המבקרים הוא שימוש חקלאי בקרקע, כפי שהוגדר בהסכם החכירה ובתקדימים הרלוונטיים. ערכאת הערעור פירשה את תכלית החוזה, תוך התחשבות בהחלטות מינהל מקרקעי ישראל ובפסיקה. היא הסכימה עם פרשנותו של המשיב כי השימוש בקרקע צריך להיות בראש ובראשונה לחקלאות, בשילוב עם צורכי מגורים וציבור ביישוב חקלאי. בית המשפט קיבל גם את הטענה כי שימוש חקלאי יכול לכלול פעילויות שאינן חקלאיות הנלוות למטרה החקלאית העיקרית. עם זאת, נמצא כי מרכז המבקרים הוא עסק מסחרי שאינו קשור לחקלאות, ודומה יותר לאטרקציה תיירותית שגבתה דמי כניסה. משכך, נדחה הערעור, והמערערת חויבה לשלם את שכר טרחת עורך דינו של המשיב, כאשר הפיקדון הועבר למשיב לצורך צו ההוצאות.