עד"י 1109/13

תקציר

המקרה הנדון הוא מקרה קשה, כאשר שני הצדדים מציגים טיעונים משכנעים. גזר דינו של השופט קמא היה מנומק היטב ושקול, תוך יצירת מערכת יחסים ראויה בין הגורמים השונים. עם זאת, השופט לא פעל לפי חוק העונשין המתוקן, המתמקד בשיקום, ובמקום זאת ניסח את העונש בדרך הישנה. אמנם לא מדובר בטעות, שכן לא ברור אם התיקון חל על מקרה זה, אך היה עדיף לדבוק בקוד המתוקן. גם היעדרו של תסקיר רווחה, שיכול להציע הצצה לנסיבותיו האישיות של הנאשם ולסיכויי השיקום, בולט. בהתחשב בזמן שחלף מאז ביצוע העבירה, ובשיקומו לכאורה של הנאשם, סביר להניח שהדו"ח היה תומך בטענות ההגנה. הימנעותה של התביעה מלחלוק על התנהגותם של הנאשמים בשנים שחלפו, על ניהול חייהם הנורמטיביים ועל המיזם העסקי הקרוב שלהם, משמעה שניתן להסתמך על מידע זה. העבירה המדוברת, יידוי אבנים שגרם לחבלה, היא עבירה חמורה. הערכים החברתיים המושפעים כוללים את שלמות גופם, נפשם ורכושם של האזרחים, כמו גם ביטחון אזורי. השופטת קמא שקלה את הגורמים המתאימים ולא טעתה בהערכתה. גזר הדין של השופטת לקח בחשבון גם את נסיבות העבירה ואת התקדימים שהוצגו, אם כי היא לא פירטה את נימוקיה לחריגה מהם. מעיון בפסיקה, נראה כי טווח הענישה ההולם לעבירה כזו נע בין 20 חודשים ל-4 שנות מאסר. גורמים כגון גילו של הנאשם, סיכויי שיקומו וחומרת הפגיעה משפיעים על המקום בו בטווח זה ייגזר העונש. במקרה זה, גילו הצעיר של הנאשם בעת ביצוע העבירה, שיקומו לאחר מכן והיעדרן של עבירות נוספות, מצדיקים עונש קל יחסית, מעט מעל טווח המינימום. עונשו של השופט קמא של 30 חודשי מאסר בפועל נותן משקל משמעותי לשיקום, הראוי לשבח. עם זאת, בהתחשב בנסיבות, ובעיקר בהתקדמותו של הנאשם מאז ביצוע העבירה, ניתן לשפר את החלטת השופט. לפיכך, החליט בית המשפט להפחית את תקופת המאסר ל-18 חודשים, תוך השארת יתר העונשים על כנם. לבסוף, ראוי לציין את הימנעותה של התביעה ממסירת פרטים על קורבנות העבירה. חוק זכויות נפגעי עבירה אמנם אינו חל באופן ישיר, אך יש לשמור על רוחו. יש להכיר בכבודם ובזכויותיהם של נפגעי עבירה, ותשומותיהם מוסיפות פרספקטיבה חשובה למקרה. על התביעה הצבאית לשקול התקשרות עם הקורבנות, במיוחד לקראת סוף המשפט, כדי להציג תמונה מלאה של השלכות העבירה.