עב"ל 13889-04-14

תקציר

במקרה דנן, בחן בית הדין הארצי לעבודה את השאלה האם שילוב של נכויות מפגיעות עבודה שונות הפחית באופן משמעותי את כושר ההשתכרות של המערערת, הנבחנת לפי סעיף 121 לחוק הביטוח הלאומי ותקנה 12 לתקנותיו. בסופו של דבר דחה בית המשפט את הערעור. ראשית, היא שקלה את טענות המערער בדבר הזיקה בין הירידה בכושר ההשתכרות שלו בשל ריבוי נכויות הקשורות לעבודה לבין טענתו כי ההשפעה המצטברת של פגיעות אלה צריכה להוביל באופן טבעי לדירוג נכות גבוה יותר. עם זאת, בית המשפט אישר את העיקרון לפיו יש לבחון כל פגיעה בעבודה ונכויותיה הנובעות ממנה באופן עצמאי אלא בהתקיים תנאים ספציפיים ומוגדרים בחקיקה, אשר אושר בתקדימים כגון הלכת דדוש. משמעות הדבר היא שניתן לשלב נכויות מפגיעות עבודה שונות רק בהתקיים התנאים שנקבעו בתקנות, ובפרט ירידה משמעותית בהכנסות מעבודה ולא רק בכושר השתכרות. הוועדה קבעה בעבר כי שילוב נכויות מוצדק רק אם יש ירידה של 50% בהכנסות בשל האופי המצטבר של הפגיעות. פערים בין לשון סעיף 121 לתקנה 12 העלו שאלות לגבי הקריטריונים להערכת הפחתת הכנסה בפועל לעומת ירידה בכושר ההשתכרות. בית המשפט הדגיש כי כוונת המחוקק התמקדה בהפחתת הכנסות מדידות ולא בהערכות מופשטות של ליקויים פוטנציאליים. יתר על כן, בית המשפט הגיע למסקנה כי מאחר שהמסגרת הרגולטורית לא אותגרה במפורש, יש להשאיר את הפרשנויות והתקדימים המשפטיים הקיימים בתוקף. בנוסף, הוועדה התייחסה אך דחתה בסופו של דבר את החששות בנוגע לחוות הדעת הרפואית של ד"ר משה ולתלונות אחרות. נמצא כי החמרה קלה בליקויים הקיימים אינה מצדיקה באופן אוטומטי צבירת מוגבלויות אלא אם כן מתקיימים תנאים רגולטוריים. משכך, הפחתת הכנסתו של המערער לא הייתה קשורה במידה מספקת למוגבלות הקשורה לעבודה כדי להצדיק שילוב על פי אמות המידה המשפטיות המקובלות. פסק הדין הדגיש כי נסיבותיו של המערער לא עמדו ברף הנדרש לשינוי הדין הקבוע ותקדימים כגון הלכת דדוש. לפיכך, הערעור נדחה ללא הוצאות, והקריטריונים שנקבעו לקשר בין האופי המצטבר של ליקויי העבודה לבין הפחתת ההכנסה בפועל אושרו מחדש.