ת"א 2677-12-19

תקציר

להלן ניתוח משפטי של ההחלטה, תוך התמקדות בעיקר בעקרונות משפטיים וחידושים, בהתבסס על המידע שסופק: **נושא מרכזי:** בקשת התובעים למחוק סעיפים מתצהירי עדות ראשית של שני עדים מטעם הנתבעים, פרופ' וייזר וד"ר בורשטיין. **העקרונות המשפטיים המרכזיים:** 1. **כלל ההכרח בהתייחסות רופא-נתבע למעשיו:** הלב של ההחלטה נעוץ בהחלת העיקרון שנקבע ברע"א 8401/09 **זלצבורג נ' קופת חולים לאומית**. עיקרון זה קובע כי כאשר נתבע הוא רופא מומחה, תצהיר עדותו הראשית עשוי וצריך לכלול התייחסות לעניינים שבמומחיותו הרפואית. בית המשפט מכיר בכך שהפרדה בין הסבריו המקצועיים של הרופא לבין ההתייחסות למעשיו במסגרת התצהיר היא לעיתים בלתי אפשרית ובלתי נמנעת. הדבר נועד לאפשר לרופא להסביר את פעולותיו, מחדליו, והשיקולים המקצועיים שעמדו בבסיס החלטותיו. 2. **החלת העיקרון על עדים שאינם בעלי דין פורמלי:** נקודה חשובה בהחלטה היא הרחבת העיקרון מ"זלצבורג" גם לעדים שאינם צדדים ישירים לתביעה, אך קשורים באופן הדוק לנטען בה. במקרה זה, פרופ' וייזר היה מנהל חטיבה וד"ר בורשטיין היה רופא בכיר וסגן מנהל בפועל במחלקה בה טופל המנוח. בית המשפט קבע כי מאחר שהתביעה מבוססת על מעשי ומחדלי הצוות הרפואי, ופרופ' וייזר וד"ר בורשטיין היו חלק מרכזי ממנו (אחד ניהל, והשני היה מעורב בטיפול), הרי שיש להחיל עליהם את אותו עיקרון שנועד לאפשר לרופא להסביר את מעשיו ואת השיקולים המקצועיים. ההשוואה לת"א (י-ם) 2303-06-20 **פלוני נ' ד"ר שפר** מחזקת קביעה זו. 3. **הבחנה בין התייחסות עובדתית לחוות דעת:** בית המשפט מבחין באופן ברור בין סעיפים בתצהירים המהווים התייחסות עובדתית למקרה, לבין סעיפים המהווים חוות דעת מומחה. * **סעיפים שנחשבים עובדתיים:** סעיפים 5, 11, 23-25, 27-28 בתצהיר פרופ' וייזר, וסעיפים 12 (חלקו), 23-25 בתצהיר ד"ר בורשטיין, נחשבו כמתייחסים לעובדות המקרה, לטיפול שקיבל המנוח, לקשר הטיפולי, לחופשות, לדיווחי המנוח ולשיקולים בהוצאתו לחופשות. גם כאשר סעיפים אלו משיבים לחוות דעת מומחה התביעה (כפי שקורה בסעיפים 23-25 ו-27-28 של פרופ' וייזר, ו-23-25 של ד"ר בורשטיין), בית המשפט קבע שהתשובה אינה בגדר חוות דעת חדשה, אלא התייחסות עובדתית מנקודת מבטם של העדים. * **סעיפים שנחשבו חוות דעת:** סעיף 26 בתצהיר פרופ' וייזר, שבו הוא דן בליקוי נפשי וצפי לפגיעה עתידית בתפקוד, נחשב לחוות דעת מומחה. ככזה, הותר למוחק, שכן הוא חורג מהתייחסות עובדתית או הסברית למעשיו שלו או של הצוות. 4. **מעמדו של עדות מומחה בהליך:** ההחלטה מדגישה את ההבחנה בין עד מומחה רשמי לבין עד שיש לו ידע מקצועי. פרופ' וייזר וד"ר בורשטיין אינם מוגדרים כעדי מומחה מטעם הנתבעים (על אף שייתכן שהם מומחים בתחומם). הם מצהירים על עובדות הקשורות לתפקידיהם ולטיפול במנוח. ההתייחסות שלהם לחוות דעת מומחה התביעה אינה הופכת אותם מיד לעדי מומחה, אלא היא חלק מהתייחסותם העובדתית למתרחש. 5. **טענות בדבר אי-הבאת עדים:** טענת התובעים כי הנתבעים "מתחמקים" מהבאת עדים אחרים ומסתפקים בתצהירים אלו, לא שימשה עילה לפסילת סעיפים. בית המשפט קבע שהתובעים יוכלו להעלות טענות לגבי המשמעות של אי-הבאת עדים נוספים במסגרת הסיכומים, ולא כבסיס לפסילת תוכן התצהירים שכבר הוגשו. זהו הליך מקובל, המאפשר בחינה של כלל הראיות בסוף ההליך. **חידושים או דגשים משפטיים:** * **הרחבת עיקרון "זלצבורג":** הדגש המרכזי והחידוש בהקשר זה הוא ההחלה של עיקרון "זלצבורג" לא רק על רופאים שהם נתבעים פורמליים, אלא גם על עדים בכירים בצוות הרפואי (כמו מנהל חטיבה וסגן מנהל מחלקה) אשר קשורים באופן הדוק למעשים ולמחדלים הנתבעים. הדבר מרמז על מגמה של גמישות רבה יותר בהבאת עדויות להסבר התנהלות רפואית, במיוחד כאשר מדובר באחריות מערכתית או ניהולית. * **קביעת גבולות ל"התייחסות עובדתית":** בית המשפט מפגין יכולת להבחין בין התייחסות עובדתית ומושכלת לעניין (גם אם היא עונה לטענות מומחה מטעם הצד השני) לבין הצגת חוות דעת מקצועית חדשה, המצריכה הגשתה כחוות דעת מומחה לכל דבר. הדבר מבטיח שאין "התחזות" של עד רגיל לעדי מומחה, וכן שהצד השני מקבל הזדמנות הולמת להתמודד עם חוות דעת (למשל, באמצעות מומחה נגדי). * **הליך דיוני יעיל:** ההחלטה מציגה גישה דיונית פרגמטית, המאפשרת לבית המשפט לדחות בקשות למחיקה של סעיפים רבים, תוך שהוא מותיר לתובעים את האפשרות להעלות טענות לגבי משקלן או השלכותיהן של הראיות במסגרת הסיכומים. זה מקדם את ההליך לעבר שמיעת הראיות המהותיות. **סוף דבר:** בית המשפט דחה ברובו את בקשת התובעים למחוק סעיפים מתצהירי העדות הראשית של פרופ' וייזר וד"ר בורשטיין, וקיבל את ההתנגדות של הנתבעים. רק סעיף 26 מתצהיר פרופ' וייזר נמחק, מכיוון שהוערך כחוות דעת מומחה. הדבר משקף הכרה בחשיבותם של הסברים רפואיים ועובדתיים מטעם גורמים בכירים בצוות הרפואי, גם אם אינם נתבעים ישירים, וכן הבחנה מדויקת בין התייחסות עובדתית לבין חוות דעת מקצועית.