ע"א 447/07

תקציר

פסק הדין דן בערעור שעניינו זכויות קניין במבנה הממוקם ברמת גן, שנבנה במקור על מקרקעי אביו של המערער בשנות החמישים. הערעור היה על החלטה שהכריזה על כל השטחים שאינם דירות בבניין כרכוש משותף. הסוגיה המרכזית הייתה האם חוזי השכירות של הדירות מקנים גם זכויות לא מוגדרות בשטחים משותפים. בית המשפט המחוזי קבע כי חלקים מהרכוש המשותף מחייבים הסכמות מפורשות להחרגות, גם אם הסכמים כאלה נעשו לפני חקיקת הדינים הרלוונטיים. בבחנה את המקרה, מצאה ערכאת הערעור את לשון חוזי החכירה המקוריים עמומה ביחס לזכויות בשטחים המשותפים, ולפיכך נוצר צורך לפרש על בסיס התנהגות. בית המשפט הכיר בכך שבעוד שלדיירים היו זכויות שימוש בחצר, דבר המצביע על בעלות משותפת, המערערת הפגינה התנהגות בעלות ייחודית ביחס לגג, שנשמרה באופן מסורתי ללא מחאות הדיירים. לפיכך, פסק הדין הבחין בין הגג – שנפסק לטובת תביעתה הקניינית של המערערת – לבין החצר, ותמך בזכויות המשותפות של הדיירים. למרות שהכיר בזכותה של המערערת לגג, פסק הדין הבטיח המשך גישה סבירה לדיירים ונותר ניטרלי לגבי זכויות הבנייה העתידיות. בסופו של דבר, הערעור התקבל באופן חלקי, תוך שינוי הצהרת בית המשפט הקודם כך שלא יכלול את הגג וביטול הוצאות המשפט הנלוות.