ת"א 13697-05-22

תקציר

התיק נסוב סביב מזכר הבנות שנחתם בין התובעת, אנשי עסקים בתחום הנדל"ן, לבין הנתבע לרכישת ביתו של האחרון, לרבות מטלטלין, בסכום של 11 מיליון ₪. התובע תבע ביצוע ספציפי של מזכר ההבנות או לחילופין פיצוי מוסכם בגין הפרתו, בטענה כי הנתבע הפר את מזכר ההבנות בכך שלא פעל לחתימה על הסכם סופי. הנתבעת הכחישה את הטענות והגישה תביעה שכנגד לפיצוי מוסכם, בטענה כי התובעת הפרה את מזכר ההבנות. בית המשפט קבע כי מזכר ההבנות אינו מהווה חוזה מחייב שכן הוא נעדר את היסודות המהותיים של ודאות וסופיות. התנהלות הצדדים לפני ואחרי חתימת מזכר ההבנות הצביעה על כך שלא בכוונתם להתקשר בחוזה מחייב בעת ביצועו. בנוסף, חסרו במזכר ההבנות פרטים ספציפיים, לרבות רשימת מטלטלין, מועדי אספקה, מנגנוני תשלום מס ורישום פרטי בעלות, בין היתר. פרטים אלה הושארו למשא ומתן עתידי, מה שמסמל חוסר סופיות. יתר על כן, בית המשפט מצא כי גם אם מזכר ההבנות היה חוזה מחייב, אף אחד מהצדדים לא הפר אותו. טענת התובע כי הנתבע לא שלח טיוטת הסכם לא נתמכת, שכן התובע לא פנה לנתבע או לבא כוחו למעקב. יתר על כן, שני הצדדים חלקו באחריות לאי חתימת הסכם סופי, שכן הם לא פעלו למימושו באופן פעיל. בנוסף, קבע בית המשפט כי המשא ומתן התנהל בתום לב, והסתלקותו של הנתבע ממנו אינה מהווה הפרת חובה. דרישת התובעת לנכות את הפיצוי המוסכם ממחיר הרכישה היוותה שינוי מהותי בתנאים והצדיקה את החלטת הנתבעת לסגת. לבסוף, דחה בית המשפט הן את תביעת התובע והן את תביעתה שכנגד של הנתבעת לפיצוי מוסכם, שכן לא מצא כל הפרת חוזה. כל צד יישא בהוצאותיו המשפטיות.