ת"א 48509-04-18

תקציר

פסק הדין דן בחבותו של בעל שליטה בארנונה של חברה פרטית שלא שולמה, הקבועה בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים. סעיף זה מאפשר לרשויות המקומיות לגבות חובות מס מבעלי השליטה בתנאים מסוימים. תכליתה של הוראה זו היא לטפל בסוגיית הברחת נכסים מחברה לבעלי מניותיה תוך השארת מיסים שלא שולמו. התנאים להטלת חוב מס על בעלי השליטה כוללים: השימוש בנכס שלא למגורים, אי תשלום המס על ידי החברה וסופיות חובות המס. בנוסף, סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה מניח כי נכסים הועברו ללא תמורה מחברה לבעלי השליטה בה אם החברה מפסיקה את פעילותה או מתפרקת מבלי להסדיר את חובותיה. במקרה זה, בית המשפט בחן האם התקיימו תנאים אלה, תוך התמקדות בהחזקה בנכס ובקיומם של נכסים שהועברו מהחברה. לא הייתה מחלוקת כי הנכס אינו למגורים וכי לחברה חוב מס שלא שולם. בעל השליטה טען כי החברה מעולם לא החזיקה בנכס, והעירייה טענה אחרת, בהתבסס על פסק דין קודם נגד החברה. בית המשפט הכיר בתוקפו המחייב של פסק הדין, אך מצא כי בעל השליטה הצליח לסתור את חזקת הברחת הנכסים מהחברה. זאת ועוד, בית המשפט קיבל את טענת הנתבעת כי "נכס" החברה, הסכם שכירות, אינו רווחי ומוותר עליו, ולכן בעלי המניות לא קיבלו נכסים מוברחים. מסקנת פסק הדין היא כי הנתבע הצליח להפריך את חזקת הברחת הנכסים וכי אין להטיל את חוב המס של החברה על בעל השליטה. כל צד היה אחראי להוצאותיו המשפטיות, בהתחשב בנסיבות הספציפיות של המקרה.