ע"מ 45527-01-17

תקציר

הערעורים נוגעים לפרשנות תקנות מס הכנסה, ובפרט לאופן חישוב שווי ההטבה כאשר עובד מקבל רכב ממעסיקו. המערערים טוענים כי בנסיבות מסוימות, הנוסחה לחישוב שווי ההטבה צריכה להתבסס על ההוצאות או השימוש בפועל ברכב, ולא על התקנות הקבועות הקובעות את השווי בהתבסס על המחיר לצרכן של הרכב ונתוני השימוש בו. לטענתם, במקרים הספציפיים שלהם, התקנות מובילות לכימות שגוי של ההטבה, ולכן יש לדחותן. המשיב, לעומת זאת, טוען כי התקנות קובעות כלל משפטי ברור ומחייב, וכי נסיבותיהם הקיצוניות של המערערים אינן מצדיקות סטייה מהנוסחה שנקבעה. זאת ועוד, המשיב טוען כי התקנות נועדו לכמת את ההטבה בפועל שקיבל העובד, הכוללת רכיבים בלתי מוחשיים, ולפיכך ההוצאות בפועל שנגרמו למעסיק אינן רלוונטיות. בית המשפט מסכים עם פרשנותו של המשיב ודוחה את הערעורים. השופט קובע כי תקנות שווי השימוש קובעות אמת מידה משפטית מחייבת לקביעת שווי טובת הנאה שמקבל עובד משימוש ברכב פרטי, ואינן חזקה הניתנת להפרכה. בית המשפט מדגיש כי התקנות נועדו ליצור כלל אחיד לצורכי מיסוי, וכי חריגה מהן ממקרה למקרה אינה מוצדקת. בנוסף, מציינת השופטת כי טענות המערערים מבוססות על הנחות תיאורטיות קיצוניות שאינן משקפות את נסיבותיהם בפועל. משכך, עומדות השומות שהוציא המשיב, וכל מערער נושא בהוצאות המשיב ובשכר טרחת עורך הדין בסך 40,000 ₪.