ת"א 7230-01-21

תקציר

מדובר בתובע שהגיש תביעה לפיצויים בגין תאונת דרכים שאירעה ביום 21.11.2018 והוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. הנתבעת, חברת הביטוח, לא הכחישה כיסוי ביטוחי או חבות, והותירה לבית המשפט לקבוע את נכותו של התובע ואת סכום הפיצוי. נכותו של התובע הוערכה על ידי שני מומחים, ד"ר יוסף לייטנר לאורתופדיה, שקבע נכות משוקללת לצמיתות בשיעור של 9.75%, וד"ר גדי כהן-רפפורט לפסיכיאטריה, אשר העריך תחילה נכות לצמיתות בשיעור של 20%. בהמשך קבעה המועצה לביטחון לאומי נכות זמנית לתובע, עם נכות משוקללת של 23.2%. בית המשפט בחן את נכותה של התובעת ומצא כי יש מקום להפחתה מהערכת 20% של ד"ר כהן-רפפורט, תוך הסתפקות בשיעור נכות של 15%. קביעה זו התבססה על היעדר ראיות להגבלת עבודה מתונה ויכולתו של התובע לתפקד חברתית ועבודה, כמו גם על שכרו המוגדל בשנים שלאחר התאונה. הנכות האורתופדית הוערכה בשיעור של 9.75% כפי שנקבע על ידי ד"ר לייטנר, שערך בדיקה יסודית ונחקר חקירה נגדית. לאחר מכן חושבו נזקיו של התובע, תוך התחשבות בנכותו, גילו ומועד התאונה. הם נקבעו בסכום של 824,380 ₪ וכללו הפסדי השתכרות בעבר ובעתיד, עזרה מאחרים בעבר ובעתיד, הוצאות רפואיות, הוצאות בגין רכישת קנאביס ונזק לא ממוני. ניכויים מסכום זה נשקלו לאחר מכן. בית המשפט מצא כי התובע התנהל בתום לב בכל הנוגע להתנהלותו מול המל"ל, למרות ההבדל המשמעותי בין הערכות הנכות של מומחי בית המשפט לבין אלה של המל"ל. לפיכך, רק התשלומים ששולמו בפועל על ידי המל"ל, שהסתכמו ב-10,528 שקלים עבור פיצויי פגיעה, ינוכו מסכום הפיצוי. לבסוף פסק בית המשפט לתובע את יתרת הסכום בסך 824,380 ₪, בניכוי תשלומי המל"ל, בתוספת שכ"ט עו"ד והוצאות משפט. הנתבע חויב לשלם סכום זה לתובע.