עת"מ 25021-12-23

תקציר

בפסק דין זה החליט בית המשפט כי אין לפסוק לאף אחד מהצדדים הוצאות, כאשר הן העותר והן המשיב יישאו בהוצאותיהם. החלטה זו באה לאחר בחינה מעמיקה של גורמים שונים הנלקחים בחשבון בדרך כלל בקביעת הוצאות, לרבות אופי ההליך, מורכבותו והקשר בין הסעד המבוקש לבין פסק הדין, בין היתר. בית המשפט ציין כי שוב ושוב נראה כי פעולותיו של העותר, ובפרט הגשת עתירות רבות שעניינן חשיפת מידע לפי חוק חופש המידע, עולות בקנה אחד עם גישה של תבנית, והתוצאה היא השקעת משאבים מינימלית בכל עתירה. לצד האינדיקציות לכך שדפוס זה הקל על העותרת לפעול ללא נטל כלכלי כבד, הדגיש בית המשפט גם כי פסיקת הוצאות שמורה בדרך כלל למקרים חריגים. למרות טענת העותר בדבר העלויות הכרוכות בכך, הראיות הצביעו על שימוש חוזר ונשנה בחומר מועתק במספר עתירות, ובכך צמצמו את הצורך במאמץ משמעותי נוסף. בית המשפט ציין כי אף שהעתירה עשויה הייתה לזרז תגובה מאוחרת מצד המשיבים, המצב אינו מצדיק פיצוי כספי, במיוחד בהתחשב בהקשר המתמשך של לחצים לאומיים להקצאת משאבים בזמן מלחמה. יתר על כן, בית המשפט הדגיש כי על העותרים לוודא כי מעשיהם מוצדקים בטרם יגישו עתירה בנסיבות חוזרות ונשנות. בית המשפט הדגיש גם את התנאים יוצאי הדופן בשל המלחמה, שהצדיקו אי שימוש בכספי ציבור לפיצוי העותר. בהתאם לכך, נוכח הפשטות והחזרתיות של פעולות העותר לעומת הדרישות החריגות שהוטלו על הקופה הציבורית בעת מלחמה, נדחתה הצעת ההוצאות הנומינלית, שנשקלה בתחילה, לאחר אי-פתיחותו של העותר, ובכך שני הצדדים יישאו בהוצאותיהם המשפטיות.