ע"א 421/83

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק בתביעה לתשלום שכר על ידי אדריכל, והערעורים נובעים מהחלטות שהתקבלו בנוגע להליך השימוע ולמועדים שמהם יש לחשב את הפרשי הריבית והצמדה. בית המשפט העליון קבע כי התביעה הייתה צריכה להידון בפסק דין מקוצר, ובקשת רשות ההתגוננות שהגישה החברה הנתבעת – שיכון עובדים בע"מ – אינה מוצדקת, שכן היא התבססה על תצהיר של צד שאינו קשור אליה ונעדרת טענות או עובדות מהותיות. כמו כן, בית המשפט קבע כי מאחר שהחברה לא ביקשה רשות להתגונן מפני הפרשי הריבית וההצמדה הנטענים בכתב התביעה, והערכאה הנמוכה יותר קבעה כי אין מקום להתגונן, יש לחשב את הריבית והצמדה ממועד היווצרות העילה, כאמור בתביעה. עוד הזכיר בית המשפט כי הצדדים לא הסכימו להשאיר את שאלת הריבית והצמדה להכרעת בית המשפט, ולא יהיה זה נכון לכרסם בערכו הריאלי של החוב על ידי עיכוב חישובי הריבית. לבסוף, דחה בית המשפט העליון את ערעורו של שיכון עובדים וקיבל את ערעור יורשי האדריכל, בקובעו כי יש לשלם את החוב, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, ממועד הקמת עילת התביעה.