רע"א 4095/12

תקציר

במקרה זה בחן בית המשפט את הערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בעניין הליך בוררות. הערעור התמקד במספר סוגיות מרכזיות, כגון זהות הבורר והיקף סמכותו. בתחילה עלו חששות לגבי קשריו המשפחתיים של הבורר עם מנהל פרויקטים בחברת מגנזי, שעלולים לכאורה לסתור עקרונות הגינות פרוצדורליים. עם זאת, בית המשפט ציין כי הצדדים היו מודעים לקשר זה עוד לפני תחילת הליכי הבוררות ולא התנגדו, ובכך ויתרו על זכותם לערער על הבורר בהמשך. בית המשפט הדגיש כי צדדים הנכנסים לבוררות בגילוי נאות אינם יכולים לערער על ההליך לאחר מכן על בסיס מערכות יחסים שידעו עליהן. באשר לסמכותו של הבורר, טען בית המשפט המחוזי כי חרג מסמכותו בכך שהתייחס לטענות שלא פורטו במפורש בהסכם הבוררות. בית המשפט העליון חלק על כך, וציין כי שני הצדדים, בהתנהלותם, הסכימו במשתמע להיקפה הרחב יותר של הבוררות, כפי שבא לידי ביטוי בהתקשרותם במהלך ישיבות שדנו בתביעות שכנגד. לשון הסכם הבוררות נמצאה גם כמקנה לבורר סמכות רחבה להכריע בכל המחלוקות, בניגוד לפרשנותו המצמצמת של בית המשפט המחוזי. לאורך כל הדרך הדגיש בית המשפט כי יעילותה של הבוררות תלויה בהסכמת הצדדים ובאמון בבורר, שנכח כאן. בסופו של דבר התקבל הערעור, אישר את פסק הבוררות הראשוני וביטל את החלטת בית המשפט המחוזי, תוך פסיקת הוצאות למערערים.