ת"א 25437-04-18

תקציר

פסק הדין המדובר הורה לחברת חברה קדישא קהלת ירושלים, התובעת, לפצות את הנתבעים בשל חוסר היכולת לאתר את קברו של קרוב משפחתם התינוק המנוח, יוחנן גמליאל. לאחר מתן פסק הדין, השיג התובע מסמכים המראים כי הנתבעים ידעו על המקרה כבר בשנת 1996 וייתכן שביקרו באתר הקבר בסמוך לאותה תקופה. התובע טען כי לו מידע זה היה ידוע קודם לכן, הוא היה משנה את מהלך המשפט ואולי אף משפיע על גובה הפיצוי. התובעת ביקשה לבטל את פסק הדין בעילה של הטעיה, מרמה וניצול לרעה של הליכי משפט, ואילו הנתבעים הכחישו את הטענות וטענו כי פסק הדין צריך לעמוד. בית המשפט בחן את הנורמות לביטול פסק דין, ומצא כי טענות התובע לא עמדו בתנאי הביטול, שכן הראיות החדשות לא היוו הגנה בת קיימא ולא היו מובילות לפסק דין אחר. הנושא המרכזי, חוסר היכולת לאתר את הקבר, עלה רק בשנת 2013, והמסמכים החדשים לא שינו עובדה זו. זאת ועוד, טענת התובעת בדבר שקידה סבירה בהשגת המסמכים נחלשה נוכח זמינותם באמצעות ארכיון המדינה ומודעותה של התובעת לוועדת החקירה הרלוונטית. בסופו של דבר, בית המשפט דחה את בקשת התובעת לבטל את פסק הדין, ולא מצא ראיות למרמה, מרמה או חוסר תום לב מצד הנתבעים. התובע חויב לפצות את הנתבעים בגין שכר טרחתם בסך 35,000 ₪.