ת"א 23249-12-09

תקציר

התובע, בעל דירה, הגיש תביעה נגד הנתבעים, שוכרים של נכס מסחרי, בבקשה לפנותם. השוכרים היו הדייר המקורי שנפטר, אשתו, בתם וגורם נוסף שנוסף לחוזה כדי להגן על זכויותיו של השוכר המקורי במקרה של פטירתו בטרם עת. התובע טען למספר עילות פינוי, לרבות נטישה, הזנחת הנכס המושכר, עשיית רווח בלתי הוגן, אי תשלום דמי שכירות וכוונת המשכיר להרוס את המבנה או לשנות באופן מהותי את המושכר. בית המשפט מצא כי השוכר המקורי לא נטש את חוזה השכירות. למרות שהפסיק להגיע לעסק השכור עקב מחלה, העסק נשאר שלו, ועזרתם של אחרים בניהולו לא הצביעה על נטישה. עם זאת, נמצא כי נאשם 3, שצורף לחוזה השכירות לצורכי הגנה, נטש את הנכס מאחר שלא היה לו כל קשר אליו. באשר להעברת זכויות הדיירות המוגנת, קבע בית המשפט כי לאשת הדייר המקורי, הנתבעת 2, עומדת הזכות לוותר על הדיירות המוגנת שלה לטובת בתם, הנתבעת 4, שעמדה בדרישות החוק. כך, לאחר ויתור האישה, הועברו זכויות הדיירות המוגנת לנתבעת 4, והיא הפכה לדייר נגזר. בית המשפט דחה את הטענה להזנחת המושכר שכן הוא אינו עילה לפינוי על פי החוק, והתובע לא הביא ראיות לנזק מהותי שנגרם על ידי השוכרים. גם הטענה לעשיית רווח בלתי הוגן נדחתה מאחר שהתובעת לא הוכיחה קיומה של שכירות משנה, שהיא דרישת עילה זו לפינוי. בעניין אי תשלום דמי השכירות מצא בית המשפט כי השוכרים הציעו לשלם את דמי השכירות תוך זמן סביר לאחר מותו של השוכר המקורי, אך התובע סירב לקבלם. לכן, לא הייתה אי רציפות בתשלום שכר הדירה. זאת ועוד, לתובעת לא היה היתר בניה לשיפוצים שתכננו, דבר שהיה תנאי מוקדם לפינוי לפי סעיף החוק הרלוונטי. לפיכך, תביעת הפינוי התקבלה רק ביחס לנתבעת 3, שנמצא כי נטשה את המושכר. יתר הנתבעים היו דיירים מוגנים והתביעה נגדם נדחתה. התובע חויב בהוצאות הנתבעים, לרבות שכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪.