ע"א 4415/90

תקציר

פסק הדין מתייחס לחלקת אדמה הרשומה על שם מדינת ישראל לאחר הליך פשרה. המשיב טען כי נפלה טעות ברישום הזכות בעת ביצוע הסדר הפשרה, וכי החלקה המדוברת הייתה צריכה להירשם על שמו במקום. בית משפט קמא הסכים עם המשיב ללא צל של ספק, אך ערכאת הערעור חלקה על כך, ומצאה ספקות וטעויות רבות בפסק הדין שלא התבססו על הראיות. המחלוקת המרכזית הייתה האם המנוח, קודמו של המשיב בתפקיד, תבע את החלקה הספציפית הנדונה בעת הגשת תביעה בשנת 1958. ערכאת הערעור מצאה כי החלקה במתכונתה הנוכחית לא הייתה קיימת בעת הגשת התביעה, ולפיכך טענת המנוח לא יכלה להתייחס לחלקה זו. יתר על כן, פקיד ההזמנה נענה לדרישת המנוח והקצה את החלקה בה היו עצי הזית שלו, שהפכה מאוחר יותר לחלקה שונה מזו שבמחלוקת כיום. בית המשפט ציין גם סתירות בחומר הראיות בנוגע למספר עצי הזית בחלקה ולמהימנות העדים. ככלל, הגיעה ערכאת הערעור למסקנה כי המשיב לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו, ויש לדחות את פסק דינו של בית משפט קמא. תחת זאת, החלקה הייתה צריכה להישאר רשומה על שם מדינת ישראל, והמשיב חויב לשלם למדינה הוצאות משפט בשתי הערכאות, בסך 8,000 ₪.