ת"א 52516-10-18

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף של פסק הדין, המתמקד בעקרונות ובחידושים המשפטיים, בהתבסס אך ורק על המידע שסופק: **ניתוח משפטי: פסק דין בת"א 52516-10-18 הרב הבלין נ' עו"ד זנה (11.06.2019)** **הקדמה: תפיסה ביקורתית כלפי חסינות המדינה** פסק הדין פותח בהבעת ביקורת נוקבת על עצם הרעיון של חסינות מוחלטת למדינה מפני בחינה שיפוטית. השופט הימן מציג גישה עקרונית לפיה הגנה כזו, להבדיל מחסינות לבעלי תפקידים בשירות המדינה, היא "רעיון פסול ונפסד" הפוגע ביחיד מול גוף שלטוני חזק. הדבר נתפס כחסם בפני הגישה לבית המשפט, שהוא הנתיב החשוב ביותר עבור האזרח אל מול מצוקתו. **מקורות היסטוריים ופרשנות אנכרוניסטית של חוק איסור לשון הרע** השופט ממקד את הביקורת על הוראות מסוימות בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, ומגדירן כ"אנכרוניסטיות" ו"שריד מימים עברו" שאינם מתאימים עוד למציאות המשפטית והחברתית הנוכחית. הוא מצביע על כך שהחסינות הרחבה למדינה אינה רעיון ישראלי מקורי, אלא יובאה מהסדרים בתקופת המנדט הבריטי (פקודת הנזיקים האזרחיים, 1944 ופקודת החוק הפלילי, 1936). הרציונל שהנחה את המחוקק המנדטורי היה להשאיר את החוק "בסביבת המחייה של המשפט הנוהג בארץ כמו זו של המשפט המקובל האנגלי". השופט מזכיר את דברי שר המשפטים דאז, ד"ר דב יוסף, בכנסת, שציין שהצעת החוק "נשאר במשפחת ה-Common Law האנגלי". הדגש מושם על כך שהחוק נחקק על רקע התמודדות בין חופש העיתונות להגנה על השם הטוב, ולא על רקע תפיסות לגבי אחריות המדינה כלפי אזרחיה, שהיו שונות אז. **הסתייגות ח"כ מרידור והדרה מהחוק** השופט מציין את הסתייגותו הנחרצת של חבר הכנסת אליהו מרידור (מטעם תנועת החירות) בעת חקיקת החוק. מרידור טען שאין הצדקה לחסינות מוחלטת לממשלה לגבי פרסומים, וכי על אזרח שנפגע לאפשרות לתבוע פיצויים. הסתייגותו זו, שלא התקבלה, מדגישה את ההיבט הבעייתי של החסינות הרחבה עוד בשלב החקיקה. **פרשנות סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע – "זכות יתרון לחלוטים"** סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע קובע כי לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי פרסום שהמפרסם חייב לעשותו על פי דין או על פי הוראה של רשות מוסמכת, או שהוא רשאי לעשותו על פי היתר מרשות כאמור. השופט מציין כי פסיקת בית המשפט העליון הרחיבה את הפרשנות של סעיף זה מעבר לחובה לבצע פרסום, כך שהוא כולל כל פרסום של רשות שלטונית המוסמכת לפרסמו. מגבלת הפרסום, לפי פרשנות זו, מסתכמת בעקרון החוקיות הצר – האם הפרסום היה בגדר סמכותו של המפרסם. עילות אחרות לבחינת פעולות רשויות, כמו צדק טבעי, תכלית ראויה ומידתיות, הוצאו מחוץ לתחולתו של החוק. **התפתחות המשפט בדיני הנזיקין ואחריות המדינה** השופט סוקר בהרחבה את התפתחות המשפט הישראלי בנוגע לאחריות המדינה בנזיקין. הוא מדגיש כי חקיקת חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952, ביטלה את החסינות המוחלטת של המדינה, כפי שציין השופט אהרן ברק ("שעתו היפה של המשפט הישראלי"). הפסיקה המאוחרת הרחיבה את האחריות אף מכוח עוולות מסגרת כמו רשלנות (עיריית ירושלים נ' גורדון), ואף קבעה חובת זהירות למשטרה למרות משאבים מוגבלים (מדינת ישראל נ' וייס), וכן נגד מדיניות הפעלת סמכות (שתיל נ' מקורות). השופט אדמונד א' לוי אף ציין כי "המציאות המשפטית בת זמננו, אינה מצדיקה עוד להידרש לכלל גורף בדמותו של חריג שיקול הדעת" בתחום הנזיקין. **המתח בין זכויות הפרט לבין חששות מפני הרתעת יתר של השלטון** השופט מכיר במתח המובנה בין זכויות היסוד של הפרט והרצון לעשות עמו צדק, לבין חשש מפני הגבלת יתר של הסמכות הביצועית, הרתעת יתר של גורמי שלטון, והעלאת עלויות בירור משפטי. הוא טוען כי בית המשפט העליון, בפסיקותיו, סירב למקם את נקודת האיזון בקוטב המקנה חסינות למדינה, ובכך העניק עדיפות לאפשרות להגן על זכויות הפרט. **הצעה לפרשנות מרחיבה של סעיף 13(9) – איזון דינמי** השופט מציע, כי ניתן היה להעמיק מגמה זו גם בנוגע לסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, ולגשת לפרשנות איזון בין הערכים המתחרים, ולא בחסינות מוחלטת. הוא מעלה את השאלה האם יש מקום לאבחנה בין פרסום במסגרת תלונה על פגיעה בשם טוב לבין עוולה נזיקית אחרת. לדידו, האיזון הנכון יכול למצוא את מקומו לא בחסינות, אלא בקביעת הגנה יחסית ותלויית-נסיבות, בהתאם לשאלה אם ההפעלה של הסמכות השלטונית הייתה כדין, ולא רק האם הסמכות קיימת. **הבחנה בין הרשות לבעל התפקיד** השופט מדגיש את החשיבות של הבחנה בין הרשות השלטונית גופה לבין בעל התפקיד הפועל מטעמה. הוא מזכיר את פסק הדין בעניין מולקנדוב, שקבע כי אי-הטלת אחריות אישית על בעלי תפקידים נועדה לאפשר להם לבצע את תפקידם ללא חשש מתביעות אישיות. הרציונל הוא כי הטלת אחריות על הרשות עצמה, ולא על הפרט, יכולה להגשים מטרה זו. **דעת מיעוט של השופט רובינשטיין – פרשנות מצמצמת של חסינות** השופט מביא את דברי דעת המיעוט של השופט אליקים רובינשטיין, בהקשר של חסינות דומה (סעיף 13(5)), ומתייחס אליהם כאילו נכתבו לעניין סעיף 13(9). השופט רובינשטיין התנגד למצב בו אדם מתעלל בלשונו כלפי אחרים, והדבר מוצדק רק משום שהוא פועל במסגרת סמכות שלטונית. הוא טען שאין להלום "היתר ללא גבולות" וכי יש לבחון את ההתבטאות האם היא כוללת "רשעות או זדון". השופט רובינשטיין הציע לפרש את סעיף 13(9) כמקנה היתר רחב, אך לא מוחלט, ובמקרים של רשעות או זדון, ההגנה לא תחול. **הדין המשמעתי כחלופה – אך לא כתחליף מלא** השופט מתייחס לדין המשמעתי כחלופה אפשרית, אך מדגיש כי אין הוא מהווה תחליף מלא לאחריות בנזיקין, במיוחד בכל הנוגע לפיצוי על נזק ממוני. הוא מצטט שוב את השופט רובינשטיין, שקבע כי במקרים קיצוניים של השתלחות משמיצה, שאין בהם צורך להפעלת הסמכות השלטונית, "יאה גם הסנקציה של לשון הרע". **הדין הנוהג – חסינות מוחלטת מכוח פסיקת בית המשפט העליון** על אף ההצגות המשפטיות והביקורתיות, השופט הימן מגיע למסקנה שההלכה הפסוקה הנוהגת, ובפרט פסק דין מולקנדוב, קובעת כי סעיף 13(9) מעניק חסינות מוחלטת לגורמי שלטון הפועלים בגדר תפקידם. השופט דנציגר קבע כי "אדם המפרסם לשון הרע בנסיבות סעיף 13 לחוק ייהנה מהגנה גם אם הפרסום היה כוזב וגם אם פעל בזדון או בחוסר תום לב". החסינות היא מוחלטת, ללא סייג, ו"אין מקום לבחון את תוכן הדברים, את היסוד הנפשי או כל נסיבה אחרת שהיא חיצונית ללשון הסעיף". **הבחנה מקרים קשים – הפנייה למחוקק** בית המשפט העליון, בפסק דין מולקנדוב, הכיר בכך שייתכנו מקרים קשים בהם לא יהיה ראוי להעניק חסינות, למשל כאשר הפרסום נעשה בהרשאה אך שלא לצורך, בחוסר תום לב או בזדון. אולם, לנוכח קביעת המחוקק לחסינות מוחלטת, הובהר כי המענה למצבים כאלה צריך להימצא בדרך של פנייה למחוקק, ולא בפרשנות שיפוטית. **ייחוד העילה – מניעת עקיפת החסינות** השופט מזכיר פסיקה נוספת (ד"ר שוורץ נ' ד"ר צולר) שקבעה כי את החסינות מכוח דיני לשון הרע לא ניתן לעקוף באמצעות פנייה לעילות נזיקיות אחרות. עיקרון "ייחוד העילה" נועד למנוע פתיחת דלתות לעילות שונות לאחר שהעילה המרכזית (לשון הרע) ננעלה. **יישום על המקרה הפרטני – המכתבים** בהתבסס על הלכת מולקנדוב, השופט קובע כי שני המכתבים שנשלחו על ידי הנתבע, עו"ד זנה, לגורמי הרבנות, קולעים לתחומי פעולתה של היחידה הממשלתית לתיאום המאבק בגזענות, שהנתבע עומד בראשה. שליחת מכתבים אלו, תוך התראה על גילויים של גזענות והפצרות לפעולה, נחשבים כפעולה במסגרת סמכותו. לכן, גם אם היו מתקיימים יסודות של פרסום זדוני, נעדר תום לב או מרע, אין מקום להטיל אחריות בנזיקין בגין לשון הרע. **תוצאה: סילוק על הסף ביחס למכתבים** השופט מגיע למסקנה כי בשל החסינות הסטטוטורית, התובענה נסלקת על הסף ביחס לשני מכתבי הנתבע. הוא מציין כי זוהי "צרה של חסינות שלטונית" וכי הוא "אנוס לסכור בפני התובע את הדלתות" בנוגע לסוגיה זו. **הפרסום השלישי – כתבה בחדשות "כאן"** לעומת זאת, ביחס לפרסום שלישי, המיוחס לנתבע – כתבה שפורסמה בחדשות "כאן" – מצבו המשפטי שונה. השופט מציין כי תוכן הכתבה לא הובא באופן מלא, וכי טענת התובע היא שהנתבע עמד מאחורי הכתבה ו"עשה קנוניה אחת עם הכתב". **שאלות עובדתיות ומשפטיות פתוחות** ביחס לכתבה, השופט קובע כי קיימות שלוש שאלות – שתיים משפטיות ואחת עובדתית – שאינן ניתנות להכרעה בשלב של בקשה לסילוק על הסף. שאלות אלו כוללות: 1. **הקשר העובדתי:** האם אכן קיים קשר מספק בין הנתבע לכתבה. 2. **סיווג ללשון הרע:** האם הכתבה או חלק ממנה מהווה לשון הרע. 3. **סמכות הנתבע:** האם הנתבע היה מוסמך, במסגרת תפקידו, לגרום לפרסום כתבת תחקיר בנושא. **התוצאה הסופית: התובענה תתברר ביחס לכתבה** בשל אי-הבהירות בנוגע לפרסום השלישי, השופט קובע כי אין עילה לסלק את התובענה על הסף ביחס לפרסום זה, והיא תתברר בהמשך ההליך. **הערה על ההוצאות** בשל התוצאה המעורבת (חלק נסלק, חלק נמשך), השופט אינו עושה צו להוצאות. **סיכום חידושים ודגשים משפטיים:** 1. **ביקורת עקרונית על חסינות המדינה:** השופט הימן מביע עמדה עקרונית נחרצת נגד חסינות מוחלטת למדינה, ורואה בה מכשול בפני הצדק. 2. **הבחנה בין חסינות אישית לחסינות מוסדית:** הדיון מדגיש את ההבדל בין הגנה על פקידי מדינה מטעמי ביצוע התפקיד, לבין חסינות מוחלטת למדינה עצמה, תוך העדפת האפשרות להטיל אחריות על המדינה. 3. **התפתחות המשפט בדיני נזיקין:** סקירה מקיפה של התפתחות דיני הנזיקין ואחריות המדינה, המציגה מגמה של צמצום חסינויות והרחבת אחריות. 4. **אי-התאמה של הוראות ישנות:** הצבעה על אנכרוניסטיות מסוימת של הוראות בחוק איסור לשון הרע, שנחקקו בתקופה שונה ולמטרות אחרות. 5. **הכרה ב"רציונל הספציפי" של סעיף 13(9) אך מוגבלות פרשנית:** אף על פי שהשופט מזהה את הרציונל שמאחורי הסעיף (אפשרות פעולה לרשויות ללא חשש), הפסיקה הנוהגת (מולקנדוב) מחייבת פרשנות המובילה לחסינות מוחלטת. 6. **הפנייה למחוקק כפתרון למקרים קשים:** בית המשפט מכיר בכך שהחוק המושרש עלול להוביל לתוצאות קשות, אך קובע כי פתרונן דורש התערבות המחוקק ולא פרשנות שיפוטית. 7. **עיקרון ייחוד העילה:** חיזוק העיקרון שאין לעקוף חסינות קיימת באמצעות עילות נזיקיות אחרות. 8. **הבחנה מהותית בהחלטה:** ההחלטה מבחינה בבירור בין פרסומים שונים, ומחילת חסינות מוחלטת על פרסומים שהם חלק אינטגרלי מתפקיד הרשות (המכתבים), אך מאפשרת המשך בירור לגבי פרסומים אחרים (הכתבה). 9. **"מחיר" החסינות:** השופט מביע אכזבה מסוימת מכך שהחסינות מובילה לסילוק התביעה, תוך הדגשת "מחירה" של החסינות השלטונית.