בג"צ 144/50

תקציר

פסק הדין דן בבקשה לחייב את מנהל אגף החינוך לנמק את התנגדותו להעסקת המבקש, ד"ר ישראל שייב, כמורה בבית ספר פרטי. המבקש הועסק בעבר בתחום החינוך והיה חבר בארגון מחתרת בתקופת המנדט הבריטי. לאחר קום המדינה ניסה המבקש לחזור לעבודתו כמורה, אך נתקל בהתנגדות משרד החינוך. לטענת המשרד, שר הביטחון ראה בו פסול לשמש כמורה בשל הטפתו לכאורה לאלימות נגד הצבא והמדינה. בית המשפט בחן את פקודת החינוך ולא מצא בסיס חוקי להתערבותו של המנהל בהעסקת מורים בבתי ספר פרטיים, וגם לא לחוזר שלו המורה למנהלי בתי הספר לבקש את הסכמתו לפני העסקת מורים. נקבע כי המנהל חרג מסמכותו וכי על בית המשפט להתערב כדי למנוע עוול ולהגן על סמכותם של עובדי ציבור. כמו כן, המבקש מילא אחר דרישות פקודת החינוך, רכש זכות חוקית ללמד, ומעשיו של המנהל גרמו לו נזק. לפיכך החליט בית המשפט להוציא צו מנדמוס, המחייב את המנהל לבטל את הפעולות שנעשו ללא סמכות ולהימנע מלהתערב בעניין. עם זאת, מאחר שבקשת המבקש לא כללה את ביטול החוזר, בית המשפט לא יכול היה להורות על ביטולו. בית המשפט גם לא יכול היה לחייב את המנהל לתת את הסכמתו, שכן מדובר במעשה בלתי חוקי. עם זאת, החליט בית המשפט בדעת רוב להפוך את הצו המותנה למכריע, ולחייב את המנהל להימנע מלהתערב בהעסקתו של המבקש ולשלם הוצאות משפט. השופט ויתקון חלק על כך, וטען כי יש לדחות את בקשת המבקש מכל וכל, שכן המנהל לא התנגד, אלא רק לא נתן הסכמה.