תמ"ש 53679-02-14

תקציר

התובע הגיש תביעה נגד הנתבעים, בטענה כי עבד אצל המנוח, שנפטר בשנת 2012, כעוזרו האישי במשך כ-18 שנה על פי הסכם בעל פה. התובע טען כי המנוח לא שילם לו את שכרו המגיע לו, וביקש מבית המשפט להורות לנתבעים – מנהלי עיזבון המנוח – לשלם לו את הסכום המגיע לו, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה. בתוך כך, הנתבעים הכחישו את טענות התובע וטענו כי התובע קיבל פיצוי הולם באמצעות צוואת המנוח, וכי כל תביעות השכר אינן תקפות בשל התיישנות ושיהוי. עוד טענו כי התובע מעולם לא הועסק על ידי המנוח, וכי ההסכמים שהוצגו על ידו פסולים בשל השפעה בלתי הוגנת, טעות וחוסר תום לב. בית המשפט בחן את מהות התביעה ומצא אותה חוזית, ובכך דחה את טענות הנתבעים בדבר התיישנות ושיהוי. עוד נקבע כי התובעת לא נדרשה לשתף את הנתבעים במידע על ההסכמים טרם הגשת התביעה, וכי ההסכמים תקפים וניתנים לאכיפה. זאת ועוד, השופטת ציינה כי צוואת המנוח לא שימשה כאמצעי לתשלום שכרו של התובע, וכי היא נפרדת מהחובה לפרוע את החוב. לפיכך פסק בית המשפט לטובת התובעת והורה לנתבעים לשלם לתובע סך של 4,547,123 ₪, הכוללים שכר עבודה והוצאות. סכום זה לא כלל ריבית, אותה ניתן היה לקבוע בהליך נפרד. השופטת גם הורתה לנתבעים לשאת בהוצאות התובעת, בסך 150 אלף שקל, והתירה לפרסם את פסק הדין ללא כל פרטים מזהים על הצדדים.