ע"מ 11572-07-10

תקציר

המקרה דן בשאלה האם תשר שניתן למלצרים במסעדה צריך להיחשב כהכנסה של העסק או של העובד, ולפיכך האם העסק נדרש לרשום את התשר כקבלה בספריו. בית המשפט העליון הגיע להחלטת רוב כי התשר הוא הכנסות המלצרים ולא הכנסות המסעדה, ולכן המסעדה אינה מחויבת לרשום אותם. עוד קבע בית המשפט כי אין ליצור הסדר משפטי חדש בעניין שכר טרחת תשר באמצעות חקיקה שיפוטית, אלא זהו עניין למחוקק. החלטה זו התקבלה לאחר בחינת ההשלכות של סיווג התשר כהכנסה עסקית על חוקי המס, והעלייה הפוטנציאלית במחירי הארוחות במסעדות כתוצאה מכך. פסק הדין במקרה זה מחזק החלטות קודמות שניתנו בספארי אחזקות ובליברמן, שקבעו אף הן כי התשר הוא הכנסתם של המלצרים, ודחו את בקשת המוסד לביטוח לאומי לשנות פסיקה זו. משמעות פסק הדין היא שמלצרים לא יחויבו במס על התשר שלהם, וגם בעלי המסעדות לא יידרשו לשלם מס על הכנסה זו, מה שעלול לגרום להעלמת מס מתמשכת. עם זאת, בית המשפט קבע כי זהו עניין להחלטת המחוקק, ועד אז הפסיקות הקודמות נותרו בעינן. ההחלטה גם מבטלת את פסילת ספרי המערער, ומורה למשיב לשלם למערער הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.