עע"מ 4504/22

תקציר

בהחלטה זו מתייחס בית המשפט לשאלה האם ניתן לראות במשיב דייר ממשיך של אמו לאחר 13 חודשי מאסר והאם ניתן לראות בו דייר יורש של אביו, עמו התגורר ברציפות בין השנים 1973 ל-1977. בסופו של דבר דוחה בית המשפט את שתי הטענות. בבחינת הסוגיה הראשונה היא מציינת כי הזכאות לדיור ציבורי מחייבת המשכיות, המוגדרת בדרך כלל כמגורים רצופים. למרות שהיעדרויות קצרות, כגון לצורך טיפול רפואי או שירות צבאי, עשויות להיות נסלחות, מאסר אינו נופל לקטגוריה זו על פי התקדימים. בית המשפט מדגיש את המשאב המוגבל של הדיור הציבורי ואת הצורך בפרשנות מחמירה של כללי הזכאות. לפיכך, הוא קובע כי 13 חודשי מאסר הם משמעותיים מכדי להיחשב כהיעדרות קצרה וזמנית, תוך שבירת הרציפות הנדרשת. בסוגיה השנייה, בית המשפט מרחיב על תחולה לא רטרואקטיבית של דינים, אלא אם נאמר אחרת. מאחר שאביו של המשיב נפטר בטרם נחקק החוק הרלוונטי, לא ניתן להעניק למשיב זכויות ירושת דיירים. בית המשפט מדגיש את הצורך בבחינה מדוקדקת של הקריטריונים לזכאות לדיור ציבורי ומקיים את הקביעה כי המשיב אינו זכאי למעמד של דייר מתמשך. עם זאת, בית המשפט מציע כי המדינה עשויה להציע למשיב דיור חלופי כמחווה הומניטרית לפתרון המצב ללא הליכים משפטיים נוספים.