דב"ע שם/139 - 3

תקציר

פסק הדין מתייחס לתביעה לפיצויי פיטורים של עובדים גמלאים של מועצת עובדים, שעבדו שנים רבות במועצה ופרשו לגמלאות בגיל 65. העובדים טענו כי הם זכאים ליתרת פיצויי הפיטורים, שכן הסכום שהפרישה המועצה - 11% משכרם - נמוך מפיצויי הפיטורים הקבועים בחוק - 8.1/3% משכרם. מועצת העובדים, לעומת זאת, טענה כי העובדים פרשו ולכן אינם זכאים לפיצויי פיטורים. עוד טענה המועצה כי התשלומים ששולמו לקרן הפנסיה, שעמדו על 11% משכר העובדים, היו במקום פיצויי פיטורים, כפי שאישר שר העבודה, ולכן לא שולמה יתרה. בית הדין האזורי קיבל חלקית את טענת העובדים, והוביל את המועצה לערער על ההחלטה. פסק הדין של בית המשפט העליון קיבל את ערעור מועצת הפועלים. נקבע כי פרישת העובדים אינה בגדר פיטורים או התפטרות ולכן הם אינם זכאים לפיצויי פיטורים על פי החוק. בית הדין פירש את ההוראות הרלוונטיות של חוקת העבודה ומצא כי הודעת הפרישה הייתה פורמלית בלבד ולא סיום חד צדדי של חוזה העבודה. יתר על כן, באישור שניתן על ידי שר העבודה, לפי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, נקבע כי תשלומים לקרן הפנסיה "יחליפו פיצויי פיטורים", ולא יותירו מקום לתשלומים נוספים. בית הדין הדגיש כי אישור זה ניתן בהיעדר הסכם קיבוצי והוחל רטרוספקטיבית, ומכסה את כל תקופת עבודתם של העובדים. בנוסף, בית הדין הבהיר כי פרישת העובדים אינה מהווה התפטרות, גם לעניין סעיף 11(ה) לחוק פיצויי פיטורים. ככלל, פסק הדין נטה לטובת ועד העובדים, ותביעת העובדים ליתרת פיצויי הפיטורים נדחתה, כאשר בית הדין המליץ לוועד העובדים לוותר על הוצאות הערעור, לאור יחסי העבודה הארוכים.