ת"א 14436-08-20

תקציר

פסק הדין דן בעקרונות החלים על פירוק שיתוף ופירוק מקרקעין משותפים. בית המשפט מכיר בעקרון העל המאפשר לכל שותף לדרוש את פירוק השותפות בכל עת. עם זאת, מודגש כי זכות הפירוק כפופה לתנאים מסוימים הקשורים להסכמי שיתוף, תום לב ואיסור ניצול לרעה. כאשר מדובר בחלוקת קרקעות, ההעדפה היא לחלוקה בעין, כאמור בסעיפים 38 ו-39 לחוק המקרקעין. אך אם חלוקה זו אינה אפשרית ללא הפסד ניכר לשותפים, בית המשפט יכול להורות על מכירת הקרקע. יחידת הקרקע הניתנת לפירוק היא כל החלק, כפי שהוכר בטאבו. פסק הדין מתייחס גם להוראות חוק ופסקי דין קודמים המנחים את הליך פירוק השותפות. סעיף 41(ב) לחוק המקרקעין, למשל, קובע כי חלוקה חלקית של הקרקע אפשרית רק בהסכמת כל השותפים. לפיכך, החוק דורש את הסכמת כל השותפים לשיטות פירוק שהן מחוץ למשמעות המילולית הרגילה של פירוק. בנוסף, אישור הוועדה המקומית לתכנון ובנייה מהווה תנאי מוקדם למתן פסק דין בדבר פירוק שיתוף בעין. במקרה הספציפי הנדון, מחוות דעתו של המומחה עולה כי חלוקת הקרקע בעין אינה אפשרית כיום בשל מורכבויות שונות הקשורות לתכנון, בעלות ותשלומים. התובעת ביקשה חלוקה חלקית של הקרקע, אך הדבר אינו ישים, והחוק מחייב את הסכמת כל השותפים להסדר כזה. יתר על כן, התנהלותו של התובע וניסיונות התדיינות קודמים לקבוע קווי גבול נראים כניסיון לעקוף את הליך החקיקה לפירוק שותפויות. משכך, נקבע בפסק הדין כי יש לדחות את התביעה לפירוק השותפות בעין, ולתת לצדדים הזדמנות לנהל משא ומתן ולהציג את בקשותיהם בדבר המשך ההליך. אם לא תוגש בקשה כאמור עד למועד הנקוב, התביעה תידחה.