ת"א 2513/06

תקציר

פסק הדין דוחה את תביעת התובעים לפיצוי כספי בהתבסס על שתי טענות. ראשית, התביעה פסולה מחמת התיישנות. התובעים לא דרשו מהנתבעים תשלום בתוך פרק זמן סביר. דרישת התשלום, המוזכרת בכתב ההתחייבות שנחתם בשנת 1991, הייתה צריכה להישלח לכל המאוחר עד סוף שנת 1994, בעקבות פתיחת הקניון והפיכת בעיית החניה למוחשית. במקום זאת, התובעים שלחו את מכתב הדרישה בשנת 2003, למעלה משמונה שנים לאחר מכן, ויזמו את התביעה בשנת 2006, שגם היא מיושנת. שנית, גם אם התביעה לא חוסה תחת חוק ההתיישנות, בית המשפט טוען כי חובת התשלום כאמור בכתב ההתחייבות הותנתה בהכשרת מקומות חניה בסמוך למבנה המסחרי ולבניין קנומור על ידי העירייה. מטרת התשלום הייתה להבטיח חניה חופשית ונוחה לבאי הקניון, שהעירייה לא הצליחה לספק תוך זמן סביר לאחר פתיחת הקניון בשנת 1993. מקומות החניה הוכשרו רק 10 עד 14 שנים מאוחר יותר, וספק אם הם שירתו את הקניון או מפעלים סמוכים אחרים. מכאן, שבית המשפט מגיע למסקנה כי יש לדחות את התביעה הן משום שהיא חסומה על פי חוק והן משום שהעירייה לא מילאה את חובתה לספק מקומות חניה נוספים בקרבת מקום. בנוסף, חויבו התובעים לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 40,000 ₪.