ו"ע 2117/00

תקציר

המערער, ששירת בצה"ל למעלה מ-27 שנים, ערער על החלטת קצין התגמולים הדוחה את תביעתו להכרה כ"נכה" לפי חוק הנכות (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959. התביעה התבססה על פגם בברך ימין שנגרם לכאורה כתוצאה מפציעה במהלך שירותו הצבאי. פקיד התגמולים הסתמך על חוות דעת רפואית שקבעה כי הפגם אינו קשור לשירותו של המערער. בא כוח המערער טען כי הפגיעה נגרמה בשל אופי עבודתו, שכללה עבודה פיזית והפעלת מכונות כבדות, שהובילו לחבלות קלות מרובות ולשינויים ניווניים. לתמיכה בטענותיהם הגישו הן המערער והן המשיב חוות דעת רפואיות מרופאים שונים. בית המשפט קבע, כי חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם המערערת אינה מגדירה די הצורך את הגורמים לפגם כדי להקים "בית ספר לרפואה" התומך בטענה בדבר קשר סיבתי בין השירות לבין הפגם. בית המשפט חלק על טענת המערער כי המיקרוטראומה הקשורה לעבודה ונפילה בינואר 1998 גרמו לשינויים הניווניים. תחת זאת, אימץ בית המשפט את חוות דעתו הרפואית של המשיב, והכיר בכך שפציעתו של המערער החמירה במהלך שירותו הצבאי, אך ייחס אותה בחלקה להפרעה החוקתית שלו ולגורמים נוספים כמו גיל ומשקל. לפיכך, החליט בית המשפט להכיר במערער כ"נכה" לפי חוק הנכות, כאשר מחצית מההחמרה מיוחסת לשירותו והמחצית השנייה לחשבונו שלו. בית המשפט הורה לשנות את החלטת קצין התגמולים בהתאם והזמין את המערער להופיע בפני ועדה רפואית לקביעת אחוזי הנכות שלו. פסק הדין פירט גם את זכות הערעור וקבע כי לא יינתן צו להוצאות.