ב"ל 37056-08-23

תקציר

המקרה סובב סביב מבוטח שעבר תאונת עבודה שגרמה לו לכוויה בעינו השמאלית. הוועדה הראשונית לא מצאה קשר סיבתי בין התאונה לבין הפגיעה בעינה, מה שגרם למבוטח לערער. פסק דין משקם הורה לוועדה הרפואית לעררים לשקול מחדש את המקרה, בפרט בנוגע לקשר הסיבתי ולתרחישים האפשריים של הידבקות בהרפס בעקבות הכוויה. בפסק הדין פורטו שתי אפשרויות: האחת, שהזיהום בהרפס נגרם בעקבות הכוויה, והשנייה, שהיא התרחשה לאחר אשפוז לצורך טיפול. על הוועדה הוטל לבחון תרחישים אלה ולתת החלטה על סמך מסמכים רפואיים. המבוטח טען כי התאונה גרמה למום בעין ומגיע לו פיצוי, ואילו הוועדה סברה כי אופי זיהומי ההרפס שונה מטענות המבוטח. הוועדה הסתמכה על מומחיות רפואית, וקבעה כי זיהומי הרפס מתרחשים בשקט ואינם נגרמים בדרך כלל מכוויות. עוד ציינו כי בתיק הרפואי של המבוטח לא הוכח קשר בין הכוויה לנגיף ההרפס. באשר לשאלה האם הזיהום התרחש במהלך האשפוז, קבעה הוועדה כי תמונתו הקלינית של המבוטח קדמה לאשפוזו ולכן לא נדבק הזיהום בבית החולים. השופטת הסכימה עם החלטת הוועדה, הכירה במומחיותם בעניינים רפואיים וקבעה כי הם עמדו בפסק הדין המאחה. השופט הכיר בנכות הקשה של המבוטח, אך הגיע למסקנה כי החלטת הוועדה התבססה על נימוקים רפואיים מבוססים. לפיכך נדחה הערר והחלטת הוועדה המקורית התקבלה. בהיותו תיק ביטוח לאומי, לא נפסקו הוצאות, וכל אחד מהצדדים יכול היה להגיש בקשה לחופשה כדי לערער על פסק הדין לערכאה גבוהה יותר תוך 30 יום מקבלתו.