בג"צ 1983/17

תקציר

פסק הדין עוסק בדיון על זכות המחאה בישראל, ובפרט בסמוך לבתיהם הפרטיים של אישי ציבור. היא מכירה בכך שחופש ההפגנה הוא זכות אדם בסיסית, העולה בקנה אחד עם חופש הביטוי. מבחינה היסטורית, היה זה נושא שנוי במחלוקת, כפי שניתן לראות במקרים קודמים כמו בג"ץ 456/73 ופרשת דיין, שם התגלעו דעות שונות בשאלה האם הפגנות יכולות להתקיים בסמוך לבתיהם של גורמים רשמיים. השופט ברק דגל בגישה מאוזנת, המאפשרת להפגנות עם מגבלות זמן, מקום ואופן להגן הן על זכויות המפגינים והן על פרטיותם של אנשי ציבור ושכניהם. בתוך כך, השופטים לוין וגולדברג הדגישו את הזכות לפרטיות על פני הזכות למחאה בקרבת בתים פרטיים, והציעו כי הפגנות יתקיימו בסמוך למבנים רשמיים, אלא אם כן איש הציבור ממלא את מרבית תפקידיו הציבוריים בביתו. בית המשפט הכיר בכך שהפגנות ליד ביתו של איש ציבור נועדו לעתים קרובות להפעיל לחץ, שעלול להרתיע אנשים משירות ציבורי או להשפיע באופן בלתי ראוי על פקידים. למרות פסיקות לא עקביות במקרים קודמים, נקודת המבט של הרוב בדיין מדגישה את האיסור על הפגנות כאלה כאשר קיימות חלופות בנות קיימא. במקרה הנוכחי, בית המשפט הסכים עם הגישה המתונה של המשטרה, המאפשרת הפגנות עם הגבלות כדי למזער את ההפרעה. השופטים מזוז, דנציגר ופוגלמן תמכו בדחיית העתירות, וקבעו כי הפגנות צריכות להתקיים במקומות אחרים אלא אם כן אין חלופה סבירה, ובמיוחד העריכו כי על אישי ציבור, במיוחד שאינם נבחרי ציבור, למלא תפקידים חופשיים מלחץ והשפעה מופרזים.