ת"א 36720-10-12

תקציר

התובעת, סביוני יבנה בע"מ, זכתה במכרז שפרסם מינהל מקרקעי ישראל (רמ"י) לפרויקט להקמת מתחם מגורים במתחם נחל יבנה בעיר יבנה. בעקבות המכרז נחתם הסכם פיתוח בין סביוני יבנה לרמ"י, לפיו סביוני יבנה אמורה לבנות 200 יחידות דיור. בשל עיכובים שונים בפרויקט, חתמו הצדדים על הסכם פשרה לפיו בוטל חלקו הצפוני של המתחם, וזכאותה של סביוני יבנה לבניית 200 הדירות הועברה לחלקו המערבי של אזור העסקים המרכזי. הסכם הפשרה כלל מספר התחייבויות בנוגע לקידום תוכנית רובע העסקים המרכזי, ביניהן התחייבות להעביר את התוכנית לוועדה המקומית לתכנון ובנייה בתוך תקופה מסוימת, והתחייבות לאפשר לסביוני יבנה לקדם את התכנון אם תרצה בכך. תוכנית רובע העסקים המרכזי הייתה אמורה לאפשר לסביוני יבנה לבנות 175 דירות במתחם המערבי ועוד 25 דירות במתחם המזרחי. אלא שהתוכנית התעכבה, וסביוני יבנה הגישה תביעה נגד מנהל מקרקעי ישראל, עיריית יבנה והוועדה המקומית לתכנון ובנייה, בטענה כי הנתבעים הפרו את הסכם הפשרה והתרשלו בקידום התוכנית. בית המשפט קבע, כי תכנית רובע העסקים המרכזי הנזכרת בהסכם הפשרה כוללת הן את המתחמים המערבי והן את המתחם, ולכן הנתבעים לא נדרשו להכין תכנית נפרדת למתחם המערבי. נמצא כי הייתה הפרה של הסכם הפשרה ביחס לעיכוב בהעברת התכנית לוועדה המקומית ולוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מרכז, שכן לא התקיימו המועדים הנקובים בהסכם. בית המשפט הטיל את האחריות לשיהוי בין עיריית יבנה לבין מנהל מקרקעי ישראל, ומצא אותן אחראיות ביחד ולחוד לנזקי התובעת שנבעו מעיכוב זה. עוד קבע בית המשפט כי הנתבעים לא התרשלו בטיפול בתכנית בתקופה שממועד העברת התכנית לוועדה המחוזית מרכז ועד להחלטת הוועדה להפקיד את התכנית. באשר לתקופה שלאחר החלטת הוועדה, קבע בית המשפט כי הנתבעים הפרו את הסכם הפשרה והתרשלו, שכן עיריית יבנה שינתה את עמדתה ביחס למתחם המערבי, דבר שגרם לעיכוב של כשנה וחצי. בית המשפט מצא את העירייה ואת ראש העיר אחראים לתקופת שיהוי זו, אך לא את מנהל מקרקעי ישראל. עוד קבע בית המשפט כי רמ"י הפרה את חובתה לאפשר לתובעת לקדם את תכנון אזור העסקים המרכזי, כפי שנקבע בהסכם הפשרה. עם זאת, התובע לא הצליח להוכיח את הנזק הנובע מהפרה זו, ולכן לא נפסק פיצוי בגין היבט זה של התביעה. חוות דעת המומחים שהוגשו על ידי הצדדים בנושא הנזק התקבלו באופן חלקי. בית המשפט העדיף את חוות דעתו של שמאי המדינה לגבי שווי הקרקע, אך קיבל את חוות דעתו של השמאי המשרדי לגבי שיעור התשואה, שנקבע על 6% לשנה. בית המשפט קבע כי אין לנכות מהנזק את עליית ערך הקרקע במהלך האיחור, וכי יש לחשב את הנזק החל מינואר 2010, מועד אישור תוכנית רובע העסקים המרכזי. בית המשפט הורה לנתבעים לשלם לתובע סכומים שונים כפיצוי על העיכובים, וכן את הוצאות המשפט, 40% מסכומי שכר טרחת התובע ושכר טרחת עורך דין.