ע"א 104/62

תקציר

שרגא לנגליב, עובד תברואה במשרד הבריאות בעפולה, פוטר לאחר שבית דין משמעתי הרשיע אותו בהתנהגות בלתי הוגנת. הוא ערער על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בחיפה, בטענה כי בית הדין הפר את עקרונות הצדק הטבעי בכך שקיבל את תיקו האישי כראיה, מבלי שנתן לו הזדמנות להתנגד, ובכך שלא הפריד בין הדיון לשלב הענישה. בית המשפט המחוזי דחה את תביעתו, והוביל את לנגליב לערער לבית המשפט העליון. דעת הרוב של בית המשפט העליון דחתה את ערעורו של לנגליב, בקובעו כי ניתנה לו הזדמנות להגיב לראיות בתיק האישי וכי סדרי הדין של בית הדין המשמעתי היו כדין. עם זאת, השופט מני חלק על כך, וטען כי אי עמידתו של בית הדין בעקרונות הצדק הטבעי בכל הנוגע לראיות בתיק האישי פסלה מיסודה את הדיון. בפסק הדין הודגש כי בעוד שבתי הדין המשמעתיים חייבים לקיים את עקרונות הצדק הטבעי, הם אינם מחויבים לאותם כללים כמו בתי הדין הפליליים. לטענת מני, ההצגה המוקדמת מדי של תיקו האישי של לנגליב, שהכיל מידע מפליל, פגעה בעקרונות הצדק הטבעי, וזכותו של לנגליב למשפט הוגן נשללה. למרות זאת, הרוב סברו כי ללנגליב לא נגרם כל עוול, וכי נהלי בית הדין לגיטימיים.