ע"א 74/89

תקציר

במקרה זה דן בית המשפט העליון בערעורה של חברת הנדל"ן חסינים על פסק דין שחייב אותם לשלם דמי תיווך לשפירא, מתווך נדל"ן, בגין גישור בעסקת שכירות עם בנק אמריקאי-ישראלי. בית המשפט המחוזי פסק לטובת שפירא, והאמין לעדותו כי הושג הסכם לדמי תיווך עם מנהל חסינים, למרות היעדר תיעוד רשמי. חסינים לא הציגו עדות נגדית של המנהל שלהם, שמעון חוסיין, שנטען כי הוא מבוגר וחולה מכדי להעיד. בית המשפט העליון אישר את מהימנותו של שפירא, הנתמכת בסעיף 54 לפקודת הראיות, המתייחס לאי-עדות כתמיכה פוטנציאלית לטענות הצד שכנגד. בית המשפט הדגיש כי הסכם פורמלי בכתב אינו חיוני להסכם תיווך; די בחילופי מילים המרמזים על הסכם. בעוד שהערכאה הנמוכה יותר פסקה דמי תיווך בשיעור של 5% למשך שלוש שנים, בית המשפט העליון שינה זאת והצמיד את העמלה לסכום שפירא קיבל מהבנק, שווה ערך לשכר דירה של חודש, מה שמשקף היעדר הצדקה לעמלה גבוהה יותר. ההחלטה מדגישה את חשיבות העדות המהימנה ואת המסגרת המשפטית להסכמי תיווך, תוך דחיית ערעורו של חסינים אך התאמת שכר הטרחה שהוטל.