עע"מ 9091/11

תקציר

הפרשה נסובה סביב פסילתו של חבר ועדה מקומית בישראל, בשל היעדר תושבות קבע לכאורה בתחומי היישוב שלשמו נבחר. ההחלטה הראשונה לפסול אותו נשלחה למשיב לפני למעלה משנה וחצי. המערערת טוענת, כי מאחר שהמשיבה לא עתרה לבית המשפט לביטול החלטה זו בתוך תקופה סטטוטורית של שלושים יום, כאמור בסעיף 37ה לצו המועצות המקומיות, הפכה ההחלטה לחלוטה. מנגד, המשיב מצדיק את השיהוי בתגובה לטענות בשל היעדר ייצוג משפטי באותה עת. לאחר שחלפו שלושים יום, פנה המשיב לייעוץ משפטי והציג ראיות בפני הממונה על המחוז, לרבות תצהיר ותצהיר מאמו, שהביאו את הנציב לבטל את ההחלטה הקודמת. המערערת ערערה על כך בבית המשפט, בטענה כי פקעה הסמכות לקבל החלטה שנייה זו. השופט מצדד במשיב וקובע כי שיקול הדעת הנתון לממונה על המחוז חייב להיות סביר ומבוסס על ראיות מספיקות, מה שלא היה בהחלטה הראשונה. הראיות הנוספות שהוצגו בהחלטה השנייה, לרבות טענות המשיב ותצהיר אמו, לצד נתוני העבר המצביעים על קשר מובהק בין המשיב לבין הקהילה, מצדיקים את המסקנה כי מגורי הקבע של המשיב הם בתחומי היישוב. יתר על כן, השופט דן בדוקטרינת הבטלות היחסית, וטוען כי גם אם יימצא פגם פרוצדורלי בהחלטה השנייה, אין הוא בהכרח פוסל את תוצאתה. מאחר שההחלטה השנייה סבירה והמשיב מרצה דה פקטו, המשמעות המעשית של ביטולה תוגבל לתקופה קצרה. לפיכך, השופט מחליט כי ההחלטה השנייה צריכה לעמוד, למרות הפגם הפרוצדורלי. השופטת א' חיות והשופט א' פוגלמן מסכימים עם פסק הדין.