רע"פ 84/12

תקציר

המבקשים ערערו על פסק דין של בית המשפט לעניינים מקומיים שהרשיע אותם בעבירות בנייה, וטענו כי בית המשפט שגה בכך שלא שקל את טענת הגנת הצדק שלהם – כי המשיב אוכף את החוק באופן סלקטיבי – וכי העונש חמור מדי. עוד טענו כי לא ביצעו כל עבודות בנייה מלבד שינויים פנימיים. הערעור נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. לאחר מכן ערערו המבקשים לבית המשפט העליון, טענו נגד שני פסקי הדין הקודמים והעלו שבע טענות. המשיב טען, כי יש לדחות את הבקשה על הסף, שכן היא נעדרת תוכן ואינה מעלה סוגיות מעבר לאינטרסים האישיים של המבקשים. לאחר עיון בבקשה ובתשובת המשיב, הגיע שופט בית המשפט העליון למסקנה כי אין להיעתר לבקשת רשות הערעור, שכן היא לא העלתה טענות בעלות חשיבות משפטית או ציבורית כללית, ואף לא התקיימו שיקולי צדק ייחודיים בעניינם של המבקשים. השופטת הסכימה עם ממצאיהן העובדתיים של הערכאות הנמוכות יותר ודחתה את טענות המבקשים לגופן, תוך שהיא מדגישה כי המבקשים הודו בפיצול שטח החנות לשני בתי עסק ללא היתר. עוד קבע השופט כי טענות בדבר חומרת העונש אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור, וקנס המבקשים קל משמעותית מהעונש שהוטל בפסק הדין הראשון. באשר לטענת הגנת הצדק, קבע השופט כי טענות המבקשים התבססו על אי הבנות וכי לא נמנעה מהם ההזדמנות לטעון טענה זו. השופט עמית והשופט רובינשטיין הסכימו עם חוות הדעת. המבקשים נדרשו לפנות לוועדה המקומית כדי לבחון את האפשרויות על פי התב"ע.