רע"פ 1178/97

תקציר

במקרה זה הואשם המבקש בבית משפט השלום באיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, שנבעו משיחות טלפון מאיימות שכוונו כלפי המתלונן, ששהה בישראל. ההגנה טענה כי שיחות אלה נעשו מגרמניה, מה שמרמז על כך שהעבירה בוצעה מחוץ לתחום השיפוט הישראלי, ולכן חוק העונשין אינו ישים. עם זאת, בית המשפט קבע כי העבירה הושלמה בישראל לאחר שהמתלונן קיבל את האיומים, ובכך דבק בעקרון התחולה הטריטוריאלית. עיקרון זה מעוגן בסעיף 3 לחוק העונשין וחוזר על עצמו בסעיפים 7 ו-12 בעקבות תיקון, המגדירים "עבירת פנים" ככזו המבוצעת באופן חלקי או מלא בשטח ישראל. בית המשפט הדגיש כי מרכיב מרכזי בעבירת האיומים הוא תפיסת האיום על ידי הנפגע, שהתרחשה בישראל, ומכאן מילוי הדרישה הטריטוריאלית הנדרשת להעמדה לדין בעבירה מבית. ערעורו של המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה, מה שהוביל לבקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון אישר את החלטות הערכאות הנמוכות יותר, ואישר כי די בקשר הטריטוריאלי כדי להחיל את הדין הישראלי על העבירה, ודחה את טענות המבקש בדבר סתירה משפטית וענישה מופרזת, כעולות בקנה אחד עם העמדה המשפטית לפיה חומרת העונש לבדה אינה מצדיקה ערעור. לפיכך דחה בית המשפט העליון את בקשת הערעור, וסיים את ההרשעה ואת גזר הדין.