ע"א 2950/07

תקציר

הערעור נדחה על ידי בית המשפט, כאשר השופט דנציגר וחבריו הגיעו למסקנה כי אין די בטיעונים שהציגו המערערים כדי לשנות את החלטת בית המשפט המחוזי. טענתם הראשונה של המערערים, שעניינה התיישנות, נדחתה משום שנזנחה בבית המשפט המחוזי ונעדרה כל תוכן. לגופו של עניין, התביעה לא התיישנה, שכן תקופת ההתיישנות החלה משנת 1985 או 2003. זאת ועוד, טענת השיהוי בהגשה נדחתה, שכן המערערים לא יכלו לעמוד בתנאים המחמירים הנדרשים להוכחת פגיעה מהשיהוי. בית המשפט לא מצא ויתור על זכויות מצד המשיבה, שכן היא המשיכה לפעול כבעלת הקרקע. טענת הערעור העיקרית, לפיה המנוח זכאי לחלק מסוים במקרקעין על פי הסכם עם קק"ל, נדחתה. בית המשפט קבע, כי לא לקק"ל ולא למנוח הייתה תביעה קבועה על שטח מסוים, בשל הבעלות המשותפת על הקרקע והמסמכים באותה עת. בעלותו של המנוח נקבעה ברמת אחוזים, לא ספציפית גיאוגרפית. בית המשפט גם דחה את טענות המערערים בדבר ביטול או פגמים בחוזה, לא מצא כל ראיה תקפה לביטול או הצדקה לכך, והדגיש כי ההסכם בוצע למעשה תוך מימוש זכויות הבעלות על ידי המשיב. בית המשפט לא מצא סתירות בעסקאות מקרקעין, שכן העברת המקרקעין למערערת מס' 1 נעשתה באמצעות צו ירושה, שאינו נחשב לעסקת מקרקעין על פי החוק. גם אם מדובר בעסקת מתנה, זכויותיה של המשיבה קיבלו עדיפות נוכח הסכמים קודמים והיעדר הסתמכות פוגענית של המערערים. בנוסף, נדחו טענות הערעור בדבר עיכובים בביצוע החוזה או טעויות לכאורה של המנוח בעת החתימה בשל היעדר פעולה במועד או ראיות מספיקות. בית המשפט הזמין את המשיב לשקול מתן קרקע חקלאית חלופית, חרף הדחייה החוקית, לפתרון שוויוני וראוי. בסופו של דבר, לא נפסקו הוצאות, דבר המשקף את הנימה האמפתית של פסק הדין תוך עיגון מסקנותיו המשפטיות בדיני הקניין והחוזים הקיימים.