ת"א 26679-06-19

תקציר

התובע, בעל דירה בבית משותף, תבע את בעלי הדירות השכנות וביקש לפנותם מחלקים מהרכוש המשותף. המחלוקת נסובה סביב שתי סוגיות עיקריות: ההיבט הקנייני וההיבט התכנוני. באשר להיבט הקנייני, טענה התובעת כי הרכוש המשותף מחולק באופן לא שוויוני על ידי גדר, וכי הנתבעים עושים שימוש ייחודי ברכוש המשותף. בית המשפט מצא כי התובע לא הביא ראיות מספיקות לחלוקה לא שוויונית של הנכס. כמו כן, נקבע כי הגדר קיימת למעלה מ-40 שנה, ושני הצדדים השלימו עם נוכחותה ועם השימוש הייחודי ברכוש המשותף כתוצאה מכך. סביר להניח שקודמיהם של הנתבעים הסכימו לגדר ולחלוקת הרכוש כתוצאה מכך, והסכמה זו הייתה גלויה ומועילה לשני הצדדים. בית המשפט קבע כי גם התובעת, באמצעות בא כוחה, הסכימה במשתמע להסדר, שכן רכשה את הדירה בידיעה מלאה על החלוקה הקיימת. בנוסף, נראה כי המניע העיקרי של התובע מאחורי התביעה היה סכסוך על זכויות בנייה, שלא עמד במוקד ההליך הנוכחי. בהיבט התכנוני טענה התובעת כי עבודות בצד הנתבעים בנכס, לרבות מחסן, פרגולה וגדר, וכן הרחבה מעל דירתם, אינן חוקיות ויש להרוס אותן. בית המשפט ציין כי יש לו ספקות לגבי סמכותו המהותית בנוגע להריסת הרחבת הגג, וכן ציין כי התובעת לא הוכיחה כל אי נוחות שנגרמה כתוצאה מהבנייה. לפיכך, דחה בית המשפט את טענותיה התכנוניות של התובעת. לסיכום, בית המשפט דחה את תביעת התובעת במלואה והורה לה לשלם לנתבעים 10,000 ₪ שכר טרחת עורך דין והחזר הוצאות משפט בתוך 30 יום. פסק הדין ניתן בהעדר הצדדים ביום 3.5.2022.