ת"א 58541-11-12

תקציר

פסק הדין נסוב סביב תקופת ההתיישנות והשפעתה על תביעות של הולדה בעוולה. הנתבעים טענו כי יש לדחות את טענות ההורים בשל חלוף תקופת ההתיישנות, שלפי פרשנותם לפסק דין המר חלפה שבע שנים ממועד פסק הדין עצמו. התובעים, לעומת זאת, ביקשו להסתמך על סעיף שהציע גישה שונה לחישוב תקופת ההתיישנות. בית המשפט, לאחר שבחן את הטענות, צידד בתובעים ואימץ את הגישה שהציעה השופטת בזק-רפפורט, הקובעת את תקופת ההתיישנות על שנה מיום פסק דין המר, אך לא על 25 שנים מיום לידת הנפגע. גישה זו נמצאה עולה בקנה אחד עם עקרונות פרשנות החוק והדין הישראלי בדבר התיישנות, כמו גם עם מדיניות משפטית ראויה ותחושת צדק. בית המשפט התייחס גם לקשיים שמעורר פסק דין המר בקביעת התגבשות הפיצויים, ולצורך בתקופת מעבר סבירה. לפיכך, קבע בית המשפט כי התביעות שהוגשו ממועד פסק דין המר ועד ליום 28.5.13 (או 25 שנה לאחר לידת הנפגע) אינן חסומות על פי חוק. אשר להוצאות, חויבו הנתבעים (למעט הנתבעת מס' 4) לשאת בהוצאות התובעים ובשכר טרחת עורך דין, בסך 10,000 ₪. כמו כן ניתנה לתובעים רשות לתקן את תביעתם על סמך חוות דעת רפואית שצורפה לתגובתם.