ת"פ 47170-09-17

תקציר

הנאשמת, גננת ומנהלת, הורשעה בתקיפת שני פעוטות שהיו תחת חסותה. התקיפות התרחשו בגן, והנאשם משך בשיערן של הפעוטות וניער אותן באלימות בשל הקושי שלהן להירדם. על בית המשפט להחליט אם לבטל את ההרשעה ולקבוע את העונש ההולם. בית המשפט קבע כי אין לבטל את ההרשעה, שכן חומרת העבירות והפגיעה בערכים חברתיים עולים על התועלת הפוטנציאלית שבביטול ההרשעה. מדובר במקרה חריג, והשפעתה של ההרשעה על שיקומו של הנאשם לא הייתה משכנעת. השופטת הדגישה את חומרת עבירות האלימות כלפי פעוטות, הדגישה את פגיעותם של הקורבנות ואת חשיבות הגינוי למעשים כאלה כדי לשמור על אמון הציבור במערכת החינוך. באשר לעונש, קבעה השופטת כי טווח הענישה הראוי הוא מאסר על תנאי או מאסר קצר, אותו ניתן לרצות באמצעות עבודות שירות, בהתחשב בנסיבות העבירות ובמדיניות הענישה הרווחת. השופטת שקלה את הודאתה המוקדמת של הנאשמת בכתב האישום, את עברה הנקי, את הבעת החרטה ואת ההשלכות האישיות שעמן התמודדה. בנוסף, נלקחו בחשבון הזמן שחלף מאז המעשים, תכונותיה החיוביות והסיכון הנמוך לפגיעה חוזרת. על הנאשמת נגזרו שישה חודשי מאסר על תנאי, כלומר היא לא תרצה עונש מאסר אלא אם תבצע עבירות אלימות בתוך שנתיים. כמו כן חויבה לשלם פיצוי בסך 1,000 שקל לכל אחד מהפעוטות. השופטת סיימה את דבריה בהדגשת חשיבות מיצוי הדין עם המטפלים ושמירה על שלמותם ובטיחותם של הפעוטות שבטיפולם.