ת"א 24348-01-18

תקציר

בהסכם השכירות בין התובעים לנתבעת נקבע כי הנתבעת תשכור מהתובעים נכס למשך תשעה חודשים, בדמי שכירות חודשיים בסך 10,000 ₪ ופיקדון בסך 100,000 ₪. הנתבע נדרש לפנות את הנכס בתום תקופת השכירות ולהחזירו ריק, אחרת יוטל עליו קנס של 500 ₪ בגין כל יום איחור. בנוסף, הנאשם היה אמור לספק ערבות לחיוביו, עם ערבות חתומה, אך הוא לא עשה זאת. הנתבע נשאר בנכס מעבר לתום תקופת השכירות, ולאחר שקיבל הודעת פינוי, ביקש וניתנה לו ארכה עד ליום 15.6.2017 לעזוב. התובעים טענו כי הנתבע לא פינה את הנכס עד ספטמבר 2017, אך בית המשפט קבע אחרת, קיבל את טענת הנתבע כי עזב את הנכס במועד המוסכם, והודיע לתובעים על עזיבתו. עם זאת, הנתבע השאיר אחריו חפצים רבים, בהם חומרים ומכונה, דבר שעמד בסתירה לחובתו להחזיר את הנכס ריק. בית המשפט קבע כי הנתבע הפר את חובתו להשיב את הנכס ריק, וכן לא המציא ערב כפי שהוסכם. בגין הפרות אלה נקבע בהסכם השכירות דמי פיצוי קבועים בסך 20 אלף שקל בגין כל הפרה. בית המשפט החליט שלא להתערב בגובה הפיצוי בגין אי העמדת ערב, אך הפחית את האגרה בגין אי פינוי הנכס במועד. האחרון נקבע על 20 אלף שקל - עלות שכר דירה של חודשיים - לאחר שבית המשפט קבע כי תקופה ארוכה יותר אינה סבירה. לפיכך חויבה הנתבעת לשלם לתובעים סך של 40,000 ₪, כולל הפרשי הצמדה וריבית ממועד התביעה ועד לפירעון מלא, וכן שכ"ט התובעים בסך 4,680 ₪.