תנ"ג 55838-01-17

תקציר

העותר ביקש מבית המשפט רשות לחייב את המשיב, אביו, לשלם לחברה שבבעלות שניהם כספים שלדעת העותר נלקחו שלא כדין על ידי המשיב. העותרת ביקשה לנהל את התביעה כ"תביעה נגזרת" מטעם החברה. השופט דחה את בקשת העותר, בקובעו כי אין כל ראיה לכך שהכספים המדוברים נלקחו באופן אישי על ידי המשיב, וכי העותר פעל בחוסר תום לב ממניעים אישיים. תחת זאת, הורה השופט לעותר לשלם למשיב שכר טרחת עורך דין בסך 35,100 ₪. השופט ביסס החלטה זו על מספר גורמים. ראשית, העותרת לא הביאה כל ראיה לכך שההלוואה הנדונה ניתנה ללא ידיעתם או אישורם של הגורמים המוסמכים של החברה. למשיב, שהיה דירקטור בחברה בעת מתן ההלוואה, הייתה סמכות לאשר אותה בעצמו, והעותר לא הוכיח כי מעשיו של המשיב היו בלתי מורשים. שנית, העותר לא עמד בנטל ההוכחה המוגבר הנדרש לטענותיו, שהיו בעלות אופי פלילי, והאשים את המשיב בגניבה ומרמה. בנוסף, עיתוי הבקשה והתביעה של העותר מצביע על חוסר תום לב. ההלוואה המדוברת ניתנה בשנת 1999, אך העותר לא נקט כל פעולה עד שנת 2015, שנתיים לאחר שלטענתו גילה אותה. השופט הלין גם על כך שהעותר לא חשף את היסטוריית אחזקותיו המלאה בחברה, מה שצייר תמונה מטעה של בקשתו. השופט הגיע למסקנה כי מעשיו של העותר נבעו מסכסוך משפחתי ונועדו ללחוץ על המשיב לסלק תביעה נפרדת, במקום לפעול לטובת החברה, כנדרש בתביעה נגזרת. לבסוף, השופט קבע כי תביעת החברה נדחית על פי חוק, מה שמצדיק עוד יותר את דחיית הבקשה.