ת"א 25669-04-13

תקציר

התובעת, שרכשה דירה בה התגורר הנתבע, טענה כי הנתבע נטש את הדירה ולכן יש לפנותה. הנתבע טען כי מעולם לא נטש את הדירה והמשיך להתגורר בה. בית המשפט בחן את הראיות שהוצגו על ידי שני הצדדים ומצא כי התובע לא הצליח להוכיח את טענת הנטישה. דו"חות החקירה, שעמדו בבסיס טענת התובע, לא היו משכנעים דיים כדי להוכיח כי הנתבע נטש לחלוטין את הדירה ולא הייתה לו כל כוונה לחזור. עדויות שכניו של הנתבע תמכו בטענת הנתבע כי המשיך להתגורר בדירה. בנוסף, מצבה הרעוע של הדירה לא העיד על נטישתה, אלא שיקף את גילה ואת חוסר ההשקעה לאורך השנים. בית המשפט התייחס גם לטענת התובע כי הנתבע לא שילם דמי שכירות, אולם מהראיות עולה כי הנתבע שילם באופן קבוע את דמי השכירות לכונס הנכסים לפני מכירת הדירה, ולאחר המכירה התובע לא דרש דמי שכירות מהנתבע עד חודש לפני הגשת התביעה. בית המשפט הגיע למסקנה כי התובע למעשה הפריע לתשלומי דמי השכירות של הנתבע ואי התשלום בתקופה שקדמה לתביעה אינו יכול להיחשב כהפרה המצדיקה פינוי. לפיכך, דחה בית המשפט את תביעת הפינוי של התובע והורה לו לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.