ת"א 43973-11-19

תקציר

התובע, איוב שריף ממוסך פנינת צפת, הגיש תביעה נגד הנתבעים לחייבם בתשלום פיצויים בגין נזקי רכוש שנגרמו לרכב. התביעה התבססה על המחאת זכויות שנחתמה בין התובע לבין הנתבע, בדש גרשון עמוס, לפיה עמוס ממחה לשריף כל פיצוי כספי או זכויות אחרות הנובעות מעוולה שביצע בו הנתבע השני, עד לשווי של 135,070 ₪. הנאשם השני, ששי מעוז, גרם לכאורה נזק לרכבו של עמוס בתאונה. עם זאת, השופט פסק לטובת בקשת הנתבעים לדחות את התביעה. על פי סעיף 22 לפקודת הנזיקין, הזכות לסעד בגין עוולה אינה ניתנת להמחאה, למעט במקרים הקבועים בחוק. השופט קבע כי סעיף זה חל על המקרה הנוכחי, שכן המחאת הזכויות לא הייתה תוצאה של פסק דין אלא עוולה נטענת שביצע הנתבע השני נגד עמוס, שאינו צד להליך. השופטת דחתה גם את טענת התובע כי פירות פסק הדין הבשילו עם אישורה של הכשרה לדרישות הנתבע לתשלום, שכן אישור זה אינו מהווה פסק דין. יתר על כן, השופט ציין כי בתי המשפט בישראל מקיימים באופן עקבי את האיסור על הקניית זכויות בנזיקין, והמקרה הנוכחי אינו עונה על אף אחד מהקריטריונים החריגים להכרה בהמחאה כזו. לפיכך נדחתה התביעה, והתובע חויב לשלם לנתבעים השני והשלישי 4,000 ₪ שכר טרחת עורך דין.