ת"א 2222/99

תקציר

הדיון המרכזי בפסק דין זה נסוב סביב תוקפו של כתב ויתור עליו חתם המנוח, סב לארבעה נכדים יתומים, והעביר את זכויותיו אליהם. תחילה מתייחסת השופטת למסגרת הדיון, ומבהירה כי הוראות פסק דין זה אינן מכריעות בזכויותיהם של צדדים אחרים שלא היו מעורבים בתביעה. לאחר מכן, השופט בוחן את טענת התובעים כי כתב הוויתור נחתם בשנת 1964 ומאשר את העברת הזכויות במקרקעין לנכדים. השופט מקבל את גרסת התובעים לאירועים, ומוצא ראיות מספיקות – כולל עדויות מומחים – כדי לתמוך בטענתם. לדברי השופטת, כתב הוויתור הוא מסמך מחייב מבחינה משפטית, המעיד על כוונת הסב המנוח לחלק את רכושו בין ילדיו ונכדיו. יתר על כן, השופט מסיק כי כתב הוויתור אכן נמסר, ומדגיש כי לא תמיד יש צורך בלקיחה ובמסירה בפועל. השופט מתייחס גם לתפקידו של ייפוי כוח עליו חתם הסב המנוח כשנתיים לפני מותו, המעביר את מלוא הזכויות בנכסיו לבנו איברהים. השופט פוסק לטובת הנכדים וקובע כי ייפוי הכוח אינו יכול להחליף את הוויתור הקודם, במיוחד לאור חוסר תום הלב של איברהים ובניו. הזכויות המועברות באמצעות כתב הוויתור עדיפות על פני ייפוי הכוח המאוחר יותר, והופכות את האחרון ללא תקף. בנוסף, השופטת בוחנת את ההתנהלות סביב עריכת ייפוי הכוח ומוצאת אותה מוטלת בספק, תוך שהיא מציינת את גילו המתקדם ובריאותו הלקויה של הסב המנוח באותה עת. השופט מכריע לטובת התובעים, אינדיה אמנה ופאטמה, ודוחה את התביעה נגדם תוך חיוב התובעים בהוצאות. גם התביעה נגד נתבעים אחרים – אלמנתו וילדיו של הבן המנוח יוסף – נדחית, שכן אין להם כל זיקה למקרקעין המדוברים. השופט פוסק גם בתביעה נגד נתבע 26, שרכש זכויות בחלק מהמקרקעין מידי המנוח איברהים, וקובע כי זכויות התובעים ונתבע 26 יכולות לדור בכפיפה אחת, ולכן אין צורך לקבוע בעלות בתביעה הנוכחית. לפיכך, השופט מורה לרשום את התובעים כבעלים של חלקים מסוימים במקרקעין המדוברים, פוסק להם הוצאות משפט ומורה לנתבעים 1-12, 14 ו-26 לשלם את שכר טרחת עורך הדין של התובעים.