רע"פ 2258/13

תקציר

בפסק הדין מיום 30.4.2013 דחה בית המשפט בקשת רשות ערעור, וקבע כי בקשות כאלה מתקבלות רק במקרים חריגים ועליהן להתייחס לסוגיות ציבוריות או משפטיות מהותיות מעבר לאינטרסים אישיים, או לחשוף עיוות דין. המקרה הנדון לא עמד באמות מידה אלה, שכן הטענות שהציג המבקש היו בסך הכל חזרות מערעורו הקודם לבית המשפט המחוזי, שם ניתנה התערבות מסוימת, שהביאה להקלה בעונש. בית המשפט הדגיש כי ערעורים שנועדו לשנות את חומרת העונשים מתקבלים רק לעתים רחוקות, אלא אם העונש סוטה באופן משמעותי מנורמות הענישה הקבועות בעבירות דומות או נפגם בטעות מהותית. צוין כי למרות פער ניכר בעונשם של המבקש ונאשם נוסף המעורב בתיק, הבדלים במאמצי השיקום הצדיקו את הפער. המבקש, בניגוד לנאשם האחר, לא נקט בהליך טיפולי למרות שהיה בעל עבר פלילי נרחב יותר וביצע עבירות תוך כדי ריצוי עונש של עבודות שירות. בית המשפט גם הדגיש כי גזר הדין אינו מתמטי אלא מותאם לנסיבות הפרטניות. תוך הכרה בנסיבותיהם האישיות הקשות של שני הנאשמים, מצא בית המשפט את עונשו של המבקש ראוי, בהתחשב בעבירות העבר שלו, אופי העבירה ומאמצי השיקום הלקויים שלו. לבסוף, קבע בית המשפט כי הערכאות השיפוטיות אינן מחויבות לפעול על פי המלצות שירות המבחן, וכי יש לבחון כל מקרה לגופו, ובכך דחה כל עילה לערעור על סמך חריגות מהמלצות אלה.