רע"א 1132/94

תקציר

פסק הדין נסוב סביב בקשה לאכיפת משכנתא על דירה וצו פינוי שהוטל בעקבותיה על המשיבים, שניתן בתחילה על ידי ההוצאה לפועל. אולם, בית המשפט המחוזי הפך החלטה זו וקבע כי פינוי צריך להתבצע רק כאשר למשיבים יש מקום מגורים חלופי סביר. עוד הוגש ערעור לבית המשפט העליון, שהתמקד בשאלה האם זכאים המשיבים ל"הגנה למגורים" לפי סעיף 38(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, או שמא הגנה זו בוטלה בהתניות שטר המשכנתא. סעיף 38 קובע כי פינוי יכול להתבצע רק אם יש לחייב מגורים סבירים, אלא אם כן ויתר במפורש בתנאי המשכנתא. בית המשפט העליון הדגיש כי הגנה זו ניתנת להסרה רק אם נאמר במפורש במסגרת המשכנתא בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים המפרטת את סעיף 38. נוסח המשכנתא במקרה זה התייחס למונחים כלליים כמו "דיני הגנת הדייר", מבלי לצטט במפורש את סעיף 38, ובכך לא עמד בדרישת החוק להסרת הגנת הדייר. בית המשפט הדגיש את חשיבותה של ניסוח ברור ומפורש למניעת אי הבנה ולהבטחת הגנתו של החייב העולה בקנה אחד עם תקדימים משפטיים ומוסריים היסטוריים. בעקבות נימוק זה קיבל בית המשפט העליון את החלטת בית המשפט המחוזי, דחה את הערעור והטיל על המבקש את האחריות להוצאות המשפט של המשיבים.