ע"פ 63/71

תקציר

המערער הורשע בארבע עבירות של הפרת סעיף 220 לפקודת מס הכנסה בכך שלא דיווח על חלק ניכר מהכנסתו ברוטו במשך ארבע שנים. לטענתו, מאחר שגם הוא השמיט חלק מההוצאות, הרווח הנקי שלו דווח במדויק. בית המשפט העליון דחה טענה זו והבהיר כי סעיף 220 מדבר על השמטת הכנסה ברוטו ולא הכנסה נטו. בנוסף, בית המשפט קבע כי הכוונה הפלילית הנדרשת להפרת סעיף 220 מבוססת על מעשה של הקטנת הכנסה מוצהרת במתכוון. היעדר אפקט מס הנובע מההשמטה יכול לשמש ראיה נסיבתית להיעדר כוונה להתחמק ממס, אך אין בו כדי לשלול את יסוד הכוונה. עוד הדגיש בית המשפט כי נישומים בדרך כלל אינם מסתירים הוצאות לגיטימיות, ולכן טענת המערערת בעניין זה נתקלה בספקנות. למערער ניתנה הזדמנות להציג ראיות להוצאותיו, אך לא עשה זאת באופן משכנע. בהתחשב בסכום המשמעותי של הכנסות ברוטו לא מדווחות, בית המשפט אישר הן את ההרשעה והן את העונש של חמישה חודשי מאסר וקנס משמעותי. לפיכך נדחה הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.